סוד לשון הקודש 2: מבוא

13שער ב

13ספירת יסוד

פתיחה – מושגי יסוד בשפת הקבלה

לפניכם הספר השני בסדרת השיעורים של הרב אשכנזי בספר "שערי אורה" של הרב יוסף ג'יקטיליה. כדי להקל עליכם את הלימוד בספר אספנו קטעים מתוך שיעורי הרב שבהם הוא נותן, בדרכו הייחודית כמובן, הסברי מבוא כלליים בשפת הקבלה. שפת הקבלה היא שפה עם סמלים מוכרים, והמקובלים מניחים מראש שהקוראים את ספריהם יודעים את התוכן של אותם סמלים. לכן בפרקי מבוא אלה נסקור ממעוף הציפור את המושגים והכללים הבסיסיים שאדם הרוצה ללמוד את תורת הסוד נדרש להכיר. נעסוק קודם כל בסדר הספירות או המידות בלשון הרב. נמשיך בקשר בין פשוטם של פסוקי התורה והשפה הקבלית ובהבדלים בין הקבלה הספרדית והאשכנזית, ונסיים בסדר התפשטות הספירות מכתר למלכות.

10הספירות ושמות ה'

הספר הראשון בסדרת "סוד לשון הקודש" הוקדש כולו לפירוש הפרק הראשון בספר "שערי אורה". פרק זה עוסק בספירת מלכות, הספירה העשירית והתחתונה בסדר ההשתלשלות של עשר הספירות המתחיל מספירת כתר. הפרק עוסק בהרחבה בשם ה' השייך לספירה זו, שם אדֹנ"י.

ספירת מלכות היא הספירה האחרונה בעשר הספירות. היא מקבלת את השפע היורד מכתר דרך אין–סוף מדרגות, וממנה הוא מתפשט בעולמנו. זו הסיבה שהמלכות מכונה "מקור הברכות" או "בְּרֵכָה", כלומר היא בית הקיבול לכל שפע הברכות המגיע מהספירות העליונות. השם אדנ"י מרמז לקשר בין האדם לעולמות העליונים העובר גם הוא דרך ספירת מלכות. תפקיד האדם בעולם הוא לתקן את העולמות בסדר ההפוך: מלמטה למעלה. התיקון נעשה דרך קיום המצוות והתפילה. התפילה היא למעשה עמידה מול העולמות העליונים במטרה לטפס מלמטה למעלה עד לפתח ההיכלות של התפילה שהוא שם אדנ"י. משם אפשר למשוך תוספת ברכה לעולם.

לפי הקבלה, כל שמות ה' המופיעים בתורה הם בחינות של גילוי מידות הבורא בעולמו. כל שם של הבורא מרמז אפוא על ספירה מעשר הספירות. להלן רשימה של עשרת שמות ה' המופיעים במקרא ושיוכם לעשר הספירות:

ספירת כתר:        שם אהי"ה

ספירת חכמה:     שם י"ה

ספירת בינה:       שם יהו"ה בניקוד אלהי"ם^[1]

ספירת חסד:       שם א"ל

ספירת גבורה:     שם אלהי"ם

ספירת תפארת:  שם יהו"ה בלא ניקוד

ספירת נצח:        שם יהו"ה צבאות

ספירת הוד:         שם אלהי"ם צבאות

ספירת יסוד:        שם א"ל חי וא"ל שד"י

ספירת מלכות:    שם אדנ"י

10הקבלה מפשיטה את פשוטו של מקרא[2]

תורת הסוד, הנקראת גם תורת האמת, באה להסביר את פשוטו של מקרא^[3]. הבנת פשט המקרא היא למעשה הבנת לשון הקודש של הנבואה בעולם שאין בו עוד התגלות נבואית. זוהי הדרך ללמוד מהו "הפשט האמתי" של התורה. בדרך לימוד לשון הקודש המקראית יש חילוק בין המקובלים הספרדים, כגון מחבר ספר "שערי אורה", ובין המקובלים האשכנזים, כגון האר"י: הקבלה הספרדית, הקדומה יותר, נובעת מתוך גילוי התורה והיא מבוססת בראש ובראשונה על הלימוד הישיר של פסוקי המקרא. לעומת זאת האר"י ז"ל וממשיכי דרכו מסבירים את מהלך הדברים בעזרת מושגי יסוד הקודמים במובן מסוים לגילוי התורה.

ניקח לדוגמה את המפגש בין יעקב ורחל: הקבלה הספרדית לומדת את משמעות הדברים ישירות מתוך הפסוקים, ואילו קבלת האר"י מסבירה את המפגש בין יעקב ורחל בתור תיקון מסוים שעשה יעקב בעולמות העליונים. כדי להבהיר את ההבדל בין השיטות יש ללמוד את המפגש בין יעקב לרועים לפני שהוא נפגש עם רחל[4]. כשיעקב אומר לרועים[5]: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ", הוא מתכוון לעבודה הנקראת שלום. אם כן, בעולם העשייה יעקב נפגש עם רחל, ואילו בעולם היצירה יעקב מחפש את השלום[6]. מכאן שיש הקבלה בין עולם העשייה והתיקונים שצריך לתקן בעולמות העליונים[7].

מיד תישאל השאלה: האם יעקב אבינו חשב על כך כאשר הוא נפגש עם רחל ולאה?

על פי מסורת הקבלה, העיקרון הוא שיש התאמה מוחלטת בין עולם הספירות והעולמות העליונים ובין הצדיקים החיים והגרים בעולם התחתון שלנו. במילים אחרות, יש התאמה מוחלטת בין עולם הספירות העליון ובין ההיסטוריה של העולם התחתון. זהו עיקרון חשוב ביותר. לפי המקובלים, האדם הפועל בעולם הזה מתקן במעשיו את התיקונים שעליו לתקן, ואותם תיקונים פועלים גם ב"שורשם" של המעשים בעולמות העליונים. הקבלה הספרדית מתארת דרך לימוד הפסוקים את התיקון שיעקב בתור צדיק עושה בעולם הזה, ואילו קבלת האר"י מתארת את התיקון שיעקב עושה בעולמות העליונים[8]. שני מישורים שונים של הסבר שהם למעשה אחד. יש עוד חפיפות נוספות בין ההסברים, וכדי להתעמק במעברים בין המישורים ולהתרגל אליהם אני ממליץ ללמוד את הספר "שני לוחות הברית" של השל"ה הקדוש[9].

הקשר בין פסוקי התורה לעולמות העליונים הוא עיקר מרכזי בתורת האר"י ז"ל ומפרשיו: יש התאמה מוחלטת בין ההיסטוריה של האבות לתיקונים של כל פרט ופרט בפרצופים של העולמות העליונים[10]. פשטי הפסוקים ותולדותיהם של האבות הם הרמזים הרומזים לנו מה יש לעשות בספירות העליונות. לדוגמה: הזיווג בין יעקב ורחל מתקן את הזיווג של הפרצופים של יעקב ושל רחל. זהו סוד חכמת הקבלה, אך כדי להבין את הסוד על הלומד להבין את "תורת התולדות", כלומר להבין את הסיפורים שהתורה מספרת. כדי להבין כל פרט ופרט בתיקונים של הפרצופים בעולמות העליונים, הלומד חייב להבין את פשט פסוקי התורה. כך הסביר הגאון מווילנה[11]: "הסוד הוא הפשט האמתי".

מי שלא מבין את הפסוקים כפשוטם, לא יוכל להבין לאן חותרת השפה של עולם הקבלה. כל מטרת חכמת הקבלה היא "להפשיט" את פשט הכתובים כדי שבסופו של הלימוד אנו נבין אל־נכון את הפשט של הפסוק. אך אין זה הסוף, תכלית חכמת הקבלה היא להבין אל־נכון את משמעות לשון הקודש בימינו.

10בריאת העולמות

כדי להבין את הסוד של מידת יסוד יש לחזור ולהבין לעומק את עניין גילוי מידות הבורא שהוא הבסיס לכול.

יש לזכור כי לפני בריאת העולם הכול היה בחינת אור אין–סוף. כשעלה ברצון הבורא לברוא עולם הוא צמצם את עצמו, כלומר את השפעת אורו, מהמרכז לצדדים[12]. מתוך כך נברא החלל – הרִיק. החלל הוא עצם חיות העולמות מאחר שהוא יוצר להם מקום. לתוך החלל הפנוי שנוצר מחמת הצמצום, הבורא מאציל את האורות. אורות אלו מתפשטים לחלל דרך קו דק מאוד החודר לתוך החלל ויורד מלמעלה למטה כדי ליצור את הספירות. קו זה נקרא צינור שהוא אותיות רצון. ברצון הזה נכללות כל המדרגות של אותו עולם המתפשטות אחת אחרי השנייה, בבחינת "מילוי הרצון". גילוי הרצון הראשוני של הבורא נקרא "הכתר של העולם" ובו מתגלה ספירת הכתר. הגילוי של הכתר הוא הכתר עצמו אבל פנימיותו, בחינת ה"בְּכוֹחַ" שלו, היא מילוי הרצון. כל תשע הספירות הנוספות יוצאות מכאן ואילך בשלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע. גילוי הרצון במציאות הוא בספירת מלכות. זו הספירה המקבלת את כל האורות מלמעלה.

איחוד המידות ותיקונן הוא תכלית העולם, והוא תלוי במעשיו ובאמונותיו של האדם. כל עוד העולם אינו מתוקן, ספירת כתר רחוקה ממנו. לכל עולם ועולם, לכל מידה ומידה יש את הכתר המיוחד להם. כאשר עולם כלשהו מגיע לתיקונו, זאת אומרת זוכה בקיומו, הכתר יורד על ראש אותו העולם. כאשר הכתר נמצא בראש העולם זה סימן שהוא זכה בו, שהרי אין מלך בלא כתר. חשוב לזכור שהכתר לא עושה את המלך, אלא המלך זוכה בכתר, כלומר המלך צריך שיכתירו אותו בכתרו[13].

10סדר ההתפשטות ומילוי אותיות השם

כמו שהסברנו למעלה, לאחר האקט הראשון של הצמצום נוצר חלל, ובו התגלו כל המידות או הספירות לפי סדר התפשטותן. בראשונה התפשטה ספירת כתר וממנה התפשטה בקו ימין ספירת חכמה, שהיא המילוי של כתר. מן החכמה התפשט בקו שמאל המילוי של חכמה, ספירת הבינה. לפי הסבר אחר, יש לומר שגם חכמה וגם בינה הן המילוי של כתר, מכיוון שבסדר ההשתלשלות מאור אין–סוף לעולמנו ספירת כתר היא בחינת רצון הבורא וספירות חכמה ובינה כלולות בה באיחוד גמור. ספירת כתר היא היחידה מכל הספירות שיש בה איחוד גמור של חסד ודין. אבל מצד הבריאה וסדר ההתפשטות, ספירת חכמה לחוד וספירת בינה לחוד^[14]: חכמה מצד קו החסד ובינה מצד קו הדין. מכתר, חכמה ובינה נוצרו כל העולמות[15].

יש שבעים אופנים להסביר את סדר התפשטות העולמות, והיסוד לכל האופנים הוא שם יהו"ה. בלשון הקודש מסבירים את שם יהו"ה לפי מילואי אותיות שונים, כמובא בשל"ה[16]:

14כי מי' יצאו כל אותיות יהו"ה. ומתחלה נדבר מגשמיות נקודה קו שטח, וזהו 'יוד', י' נקודה, ו' קו, ד' שטח. בסוד רוחניות הנקודה נתפשטה באורך וברוחב, דהיינו קו ימיני, קו הראשי, צל כנגד הקו המציל, הרי ה' ולא נגע, כי להעלמת נקודה אין צל. ולהיות שמתחילה היה קו ו', כשנעשית ה' ירד רשימו דו' למטה מרשימו די', וכן נעשה מן י' ה' שמאלי כזה ה ומאחר שה' הימנית נתפשטה בכל רחבה, הוצרכה לירד למטה, ועל כן ירדה למטה מי'. וכל עלול רוצה לידבק בעילתו, כענין שכינה למעלה מראשו, שהוא יותר מעולה משויתי ה' לנגדי תמיד, על כן נתהפכה הרי יהו"ה. רוב הענין העליתי מקבלת האר"י. ורומז הכל להשתלשלות הרוחניות, כי גבוה מעל גבוה, הרי הכל נמשך מי', וזהו סוד 'א', י' למעלה וי' למטה ו' באמצע עולה כ"ו. י' למעלה סוד ה' ראשונה הימנית הנבנית מי', י' למטה סוד ה' אחרונה השמאלית נבנית מי', והקו הוא רשימא דו' והיה כולל הכל.

יש כמה אפשרויות למלא את האותיות של שם יהו"ה^[17]:

1. שם המתגלה בע"ב (72) ונקרא מילוי יו"ד: יו"ד ה"י וי"ו ה"י      עולה ע"ב  
2. שם המתגלה בס"ג (63) ונקרא מילוי יו"ד אל"ף: יו"ד ה"י וא"ו ה"י עולה ס"ג
3. שם המתגלה במ"ה (45) ונקרא מילוי אל"ף: יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה
4. שם המתגלה בב"ן (52) ונקרא מילוי ה"א: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה   עולה ב"ן

התפשטות העולמות מתחילה מהנקודה הראשונה שבאות יו"ד של השם:

      י (קצה האות כנגד ספירת כתר, ובסיס האות כנגד ספירת חכמה)

קוצו של י' רומז לספירת כתר והאות י' כולה רומזת לספירת חכמה. מילוי האות (יו"ד) כולל קודם את האות דל"ת ואחריה את האות וי"ו היוצרות יחדיו את האות ה"א.

ה (כוללת את האותיות דל"ת ווי"ו כנגד ספירת בינה)

ספירת בינה מקבילה לאות ה"א שהיא האות השנייה בשם יהו"ה. ראשיתה של ה"א במילוי האות יו"ד כמו שראינו לעיל, ואופן יצירתה הוא כדלהלן: האות י' מתארכת כלפי מטה וכך נוצרת האות ו'. הקצה העליון של ו' מתפשט לרוחב וכך נוצרת ד'. לאות ד' מוסיפים ו' הנכנסת בתוכה, ואז נוצרת ה'. עולם הבינה מתגלה^[18].

                ו (כנגד תפארת הכוללת את כל וי"ו קצוות, שש הספירות)

התהליך שבו נכנסה וי"ו בתוך דל"ת ונוצרה האות ה"א (ספירת בינה) הוא בבחינה של "עובר במעי אמו": יש לשאת אותו ברחם על מנת "לִבְנוֹת" אותו עד שבסוף מתרחשת ה"לידה". הלידה היא הוצאת הווי"ו, והוא הווי"ו של ספירת תפארת הכוללת שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.

                              ה (כנגד ספירת מלכות המקבלת מכל הספירות)

האות האחרונה היא האות ה"א תחתונה המקבילה לספירת מלכות. ספירה זו היא האחרונה מעשר הספירות. בשונה משאר הספירות, ספירת מלכות מקבלת את האור מכל הספירות בבחינת "אור ישר", ומחזירה אותו בבחינת "אור חוזר" כדי לתקן את כל העולמות.

ראינו אפוא ששם יהו"ה מקביל לעשר הספירות. המקובלים מחלקים את עשר הספירות בכמה חלוקות. אחת החלוקות היא בין שלוש העליונות לשבע התחתונות: שלוש הספירות העליונות הן כתר, חכמה ובינה המכונות גימ"ל ראשונות. שבע הספירות התחתונות הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

10התפשטות התפארת

שבע הספירות התחתונות מתכללות בשתי ספירות: תפארת ומלכות. לעומת כל הספירות הכוללות רק את עצמן, ספירת תפארת כוללת שש ספירות ולכן מכנים אותה וי"ו קצוות.

תהליך התפשטות שבע הספירות התחתונות הוא כדלהלן: בתחילה מתפשט האור לספירת חסד ששורשה בספירת החכמה ובקו ימין. לאחר מכן ההתפשטות ממשיכה לספירת דין, הנקראת גם גבורה, ששורשה בספירת בינה ובקו שמאל. על פניו יש נתק בין הקווים בשלב זה, אך כשיש איחוד בין ספירות חסד וגבורה מתגלה ספירת תפארת בקו אמצעי הנקרא קו הרחמים. קו אמצעי נמצא בין קו החסד וקו הדין[19]. למעשה האיחוד בין חכמה ובינה מתגלה בהדרגתיות בספירות התפארת: האיחוד הראשון הוא בין חסד וגבורה והוא מופיע בספירת תפארת. אחר כך השתלשלות האורות ממשיכה לספירות התחתונות יותר, נצח והוד. גם כאן האיחוד של נצח והוד מגיע בספירת יסוד הממוקמת בקו הרחמים.

כשהאיחוד של שלושת הקווים (ימין–חסד, שמאל–דין ואמצע–רחמים) מושלם בכל וי"ו הקצוות, מתגלה בין ספירת חכמה ובינה הכלי של ספירת דעת בקו אמצעי[20]. ספירת דעת היא גילוי של ספירת הכתר הבא מלמעלה: כשהעולם בבחינת גמר התיקון, אז ורק אז מתגלה ספירת הדעת של אותו עולם. ספירת דעת היא סוף האיחוד של כל האורות שהתפרדו מספירת הכתר. הנבואה מתארת את המצב של גילוי הדעת ותיקון העולם בפסוק[21]: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה". ספירת דעת אינה אחת מהספירות, אלא גמר התיקון של כל עולם ועולם. כך מתאר זאת "ספר יצירה"[22]: "עשר ספירות בלימה. עשר ולא תשע, עשר ולא אחת־עשרה".       כוונת ספר יצירה היא שספירת דעת אינה אחת מהספרות, ואילו ספירת כתר היא כן אחת מהספירות. דברי ספר יצירה תואמים להסבר שלנו על ספירת דעת.

אם נחזור שוב לתיאור המילוי של ספירת תפארת נראה שספירת יסוד היא חלקה התחתון של כל וי"ו קצוות, ולכן ספירת יסוד היא הגילוי של כל האיחודים שנעשו מספירת כתר ועד יסוד. ספירת יסוד היא המידה התשעית מלמעלה למטה, והיא המידה העומדת מול המלכות שלמדנו עליה בשיעורים הקודמים.

[1] בפסוק כתובה התיבה יהו"ה ואנחנו קוראים אותה אלוהים, מכיוון שהנקודות הן הנקודות של השם אלוהים.

[2] קטע זה נלקח מקלטת מספר 19. שיעור שנערך בתאריך 5.11.89.

[3] "כאמור, חכמת הקבלה נקראת חכמת האמת. כדי להגיע לידיעה הנרמזת בפסוק: "לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" נדרש קודם לימוד הקבלה כחכמה. עיקר לימוד הקבלה כחכמה הוא לימוד לשון הקודש האמתית של הנביאים, דהיינו לימוד הפשט האמתי של המקרא כדי לדעת את לשון הנביאים ולהבין אותה." (מתוך "סוד לשון הקודש" כרך א, עמ' 58)

[4] ראו "סוד מדרש התולדות" כרך ב, עמ' 100–101: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ד–ו). אין כאן דו־שיח סתמי בין יעקב לרועים: אין אמירות נימוסיות ואין החלפה של אינפורמציה גיאוגרפית. יעקב, המתחיל את הגלות שלו, מחפש מי יכול או מי ראוי להיות ה"אח" שלו. הרועים של חרן, בהיותם רועים, נראים לו כמועמדים ראויים. לכן המילה הפותחת שלו היא "אַחַי". אין הוא שואל אותם שאלה אלא קובע עובדה: אתם באים מן האַין. אנו כולנו בריות שנבראו בידי בורא האַין ויש לנו בעיה משותפת לפתור: איך ניתן לחיות בשלום, איך ניתן להקים חברה שבה יכולים כל הנבראים לחיות בשלום."

[5] בראשית כט, ז.

[6] "העולם הנברא הוא עולם הריבוי: ריבוי הצורות, ריבוי הערכים, ולא רק ריבוי אלא גם סתירה בין הערכים. על האדם לאחד את הכול. זה המיוחד בו: הוא יכול לאחד את כל ההפכים, כל הניגודים וכל הקטבים. בזה הוא דומה לאלוקים, לא לה'. זה מה שרבי חיים מוולוז'ין רוצה להדגיש. אלוקים – לשון רבים. הוא בעל כל הכוחות. אבל ה' הוא האלוקים. הוא אחד ויחיד והוא מתגלה לנו באופנים שונים. האדם הוא ריבוי אבל יש בו, ורק בו, היכולת לאחד את הכול. זה ההבדל בינו ובין שאר הנבראים. יש באדם את עקרון האחדות. משימת האדם היא לאחד את כל הערכים שיש בעולם הנברא. אם הוא מצליח, הוא בצלם, ואם הוא לא מצליח, הוא בדמות. האדם נתון להיסטוריה כדי להוכיח מהו: בצלם או רק בדמות. זאת המשימה שלו, זאת אחריותו וזהו גם חופש הבחירה שלו" (מתוך "סוד מדרש התולדות" כרך ה, עמ' 175).

[7] הרב הסביר שהתיקון בעולמות העליונים קשור להבחנה בין פרצופים לספירות: "הפרצופים הנקראים "אבא" ו"אימא" מקבילים לספירות חכמה ובינה. החלל הנוצר בעקבות הצמצום הקדמון הוא מקום העולמות, וככל שאנחנו יורדים מעולם לעולם, הריק המאפיין את החלל עצמתי יותר. המקובלים עושים הבחנה בין מצב העולמות לפני תחילת תיקון העולמות ואחרי תיקון העולמות. כאשר מתחיל תהליך תיקון העולמות, הם מכנים את אותם עולמות "פרצופים", כדי לציין את העובדה שקו היושר התגבר על צד העיגולים. השימוש במילה פרצוף באה לציין את הצד הפרסונלי של קו היושר לעומת הצד הבלתי פרסונלי של העיגולים. לפני התיקון נקראת חכמה חכמה, אולם אחרי התיקון היא נקראת אבא". ("סוד מדרש התולדות" כרך ג, עמ' 383, הערה 808)

[8] הסוגיה של דרך הלימוד והפרשנות של הפסוקים לפי הקבלה קשורה גם לגילו של המקובל. כך שמעתי מהרב שכשיגיע לגיל גבורות הוא ילמד ישירות את השפה הקבלית, ולא רק הקדמות ומבואות כפי שלימד ב"שערי אורה". הרב בחר ללמד דווקא את "שערי אורה" מכיוון שהוא ראה את עצמו בתור ממשיך של הקבלה הספרדית ולא האשכנזית. כמו כן הוא אמר לי שמכיוון שאנו נמצאים בתקופה חדשה בתולדות עם ישראל החוזר לעבריות ולוקח חלק בהיסטוריה, יש לחזור להבנת פשט התורה. התורה והנבואה היו חלק מתוך האחריות להיסטוריה של עם ישראל. מתוך דבריו אני מסיק שהוא בחר לחזור לקבלה הספרדית המתמקדת בפשט התורה ולוותר על השפה הקבלית הסימבולית. על נושא זה ראו בהרחבה באחרית דבר.

[9] הספר "שני לוחות הברית" של הרב ישעיהו הלוי הורביץ (השל"ה) נכתב בתור צוואה לבני משפחתו, והתפרסם לאחר מותו בידי בנו הרב שבתאי שפטיל הורוויץ. הספר נכתב כשנתיים לאחר עלייתו של הרב הורוביץ לארץ ישראל, בין השאר בשביל לראות בעיניו את כתבי האר"י שהפצתם החלה בזמנו. הספר הוא הבסיס לרוב מה שנכתב לאחריו בקבלה, וגם בתנועות המוסר והחסידות.

[10] ראו "סוד מדרש התולדות" כרך ד, עמ' 72–76.

[11] ראו פירושו לסידור.

[12] "עץ חיים" לר' חיים ויטל שער א, ענף ב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף האלף בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש (אמר מאיר בערכינו אמר הרב זה וק"ל) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית. והנה הצמצום הזה היה בהשואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההוא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה ולא היה בתמונת מרובע בעל זויות נצבת לפי שגם אין סוף צמצם עצמו בבחינת עגול בהשוואה אחת מכל צדדים".

[13] הרב נהג להסביר לי שספירת כתר היא הספירה היחידה שאינה חלק אינטגרלי מ"דמות האדם" מאחר שהיא נמצאת מעל ראשו. זו הסיבה שצריך לזכות בספירה זו. כאשר זוכים בכתר, נוצר איחוד עם המידה שלמעלה ממני.

[14] "כשיש התפשטות והמילוי מתגלה, אז צד החסד מתפשט מצד ימין וצד הדין מצד שמאל. זה התחלת השורשים של כל הקווים של הספירות. יש לכם פה כבר משולש: כתר שממנו יצאה חכמה, ומהפנימיות של חכמה יצאה בינה. אפשר לתאר זאת כך: מהפנימיות של כתר יצאה חכמה, ואחר כך יצאה בינה וזה משולש. כבר עכשיו יש לנו השורשים של שלושה קווים: כתר, חכמה, בינה." (מתוך השיעור)

[15] הרב הבדיל בין השתלשלות העולמות מאור אין סוף לעולמנו, הכוללת אין סוף מדרגות אמתיות, ובין האור החוזר מעולמנו לאור אין סוף שבו אין מדרגות כלל. זהו ההבדל בין תורת ישראל ובין המיתוסים האליליים של אומות העולם: "ישנו כלל גדול בהלכות תפילה, והדבר נכון גם ללימוד: אף על פי שאותם מלאכים קיימים בכיוון אחד, בין ה' ובין האדם, בשום פנים ואופן אסור לנו לפנות אליהם בתפילתנו או לעבוד אותם בכל צורה שהיא. מהבורא אל הנברא יש אין סוף מדרגות של מלאכים, אך בין האדם לה' אין לא כלום. הטעות בעניין הזה והפולחן או התפילה לאחת המדרגות שבין הבורא לנברא –שאכן קיימות בכיוון הזה – הוא האלילות." (מתוך "מדרש בסוד ההפכים", עמ' 26)

[16] "שני לוחות הברית", בהעלותך, תורה אור ו'. הרב נהג לומר שאת "שיטת התולדות" הוא התחיל ללמוד מהשל"ה.

[17] ראו "אוצרות חיים" שער טנת"א, פ"א דף א ע"א, ועוד שם.

[18] הרב מדגיש כאן שמצד אחד ספירת בינה היא מילוי של ספירת חכמה, ומצד שני יש לה מעמד של יצירה ייחודית. תיאור התפשטות שלוש הספירות העליונות בא להדגיש ששלושתן נכללות זו בזו וחבוקות זו בזו. כשם שהאות יו"ד כוללת את ספירות כתר וחכמה, כך גם ספירת בינה כבר נכללת בפנימיות של ספירת חכמה.

[19] תיאור זה מלמד על הפער הגדול בין קו החסד וקו הדין. קו הרחמים הוא תוצאה של מאמץ קשה לאחד בין שני הקווים, והוא למעשה המאמץ המשמעותי ביותר משלושת הקווים. בעניין זה כדאי ללמוד את "שיטת התולדות" בנוגע ליעקב, יוסף ויהודה.

[20] הרב הסביר לי שהכוונה היא לאור חוזר בלבד.

[21] ישעיהו יא, ט.

[22] א, ג.