לאחרונה התודעתי לקיומו של הוגה דעות אולי החשוב והרלבנטי ביותר עבורנו בימים אלו. הוא איננו מוכר ומתחבא כמו היה צדיק נסתר. שמו אליעזר שרקי, מזרחן מומחה לאסלאם המועסק במשרד המשפטים ולמעשה פילוסוף של הדתות בכלל והאסלאם בפרט.

נתקלתי בראיון עמו לפני כמה שבועות, בשבת "פרשת דברים", בעלון בשם "עולם קטן" והתברר לי שזה אחד המאמרים החשובים שקראתי בשנים האחרונות. מאלף, פוקח עינים ומשכיל מאין כמוהו על האסלאם והמלחמה שהכריז על העולם ועל התרופה למכה הזו. מתברר שיש רק תרופה אחת מדהימה בפשטותה כמענה לג'יהאד האסלאמי.

למטיבי לכת וקריאה. מאמר ארוך, אבל חשוב לקרוא מילה מילה. פוקח עינים. ממש! נזקקתי לכמה שבועות כדי להמיר ולערוך את המסמך מ-PDF לטקסט רגיל.

הוגה הדעות החשוב ביותר בימינו

• ההפתעה העיקרית במפה הגיאופוליטית שפורס אליעזר שרקי, מזרחן במשרד המשפטים, היא שהתשתית האידיאולוגית הדתית איננה נחלתו הבלעדית של האסלאם אלא חבויה עמוק ברשת המניעים של המערב החילוני ליברלי
• מהי 'הכרעה מלחמתית' בעיניו של חמאס, מי הם הזרמים המתונים באסלאם – במה הם שונים והיכן הם דומים לאחיהם הפונדמנטליסטים, האם יכוֹן כאן שלום ומהם הטיעונים האידאולוגיים שהיעדרותם מהשיח הפוליטי רק מלבה את המערכה
• מעבר להסבר המעמיק על תמונת המצב, הוא מציע כוון חשיבה מרענן לדרכו של עם הנצח שאיננו מפחד, רק קצת מבולבל.

———————

הטרור הערבי המלוה את דרכה של מדינת ישראל הפך כמעט חלק בלתי נפרד משגרת חיינו כאן. ואם לא די בכך הרי שבשנים האחרונות בעיקר מאז פרוץ “האביב הערבי” אך גם קודם לכן אנו עדים למלחמות אזרחים אלימות במדינות הסמוכות ולפריחתן של קבוצות אסלאמיות חמושות. מי שעזר לנו לעשות קצת סדר בתמונה הכוללת – הלחימה מול חמאס, מערך הכוחות במזרח התיכון והאם בכלל קיים סִכּוּי לשתוף פעולה ולשלום בין ישראל לשכנותיה, הוא אליעזר שרקי, מזרחן ומומחה לדתות והיסטוריה וחבר צֶוֶת ההיגוי של המכללה למדינאות.

את מטבע הלשון הרווח שלפיו אם ישראל רוצה לשרוד במזרח התיכון היא חייבת לדבר בערבית משדרג שרקי ומנסה לפתוח לנו את הראש לחשוב, להתנהל ולדבר בשפה הדתית, כדי להתחיל להבין מה קורה סביבנו.

בראש ובראשונה שרקי קובע כי הטרמינולוגיה הישראלית המתייחסת לסבב הלחימה מול חמאס כ”מבצע מול ארגון טרור” היא מכבסת מילים. “המִנּוּח של טרור שאנחנו אוהבים להשתמש בו בפוליטיקה ובתקשורת אינו מדויק והוא בעיתי מאד. זה לא קבוצה קטנה של טרור אנרכיסטי שזרקה פצצה לחצר בית המלוכה הרוסי אלא מדינה שהכריזה עלינו מלחמה. אנחנו נמצאים במלחמה ולא במבצע חצי צבאי וחצי משטרתי נגד טרוריסטים".

“אם אתה לא מזהה נכונה מה יש מולך אתה לא תדע להילחם בו” הוא אומר. “מה שקם בעזה הוא מדינה אסלאמית שמבוססת על האסלאם בגרסה המלאה והטהורה שלו מבחינתם, כזו שמתיחסת ברצינות לעיקרי הדת, ללא פשרה. זו מדינה מכיון שלא מדובר בקומץ לוחמים אלא במערך מדיני עם צבא מאורגן שכולל חטיבות לוחמים, מערך טילים ומערך הנדסי ויש להם הרבה כסף ובריתות עם מדינות כמו קטר ואיראן. אנחנו לא יכולים להבין את מטרתה אם לא מבינים את האידאולוגיה שנמצאת ביסוד המדיני שלה. אי אפשר לדלג על הדבר הזה.

“כשאתה קורא את אמנת החמאס אפשר להבין שהרצון להשמדת ישראל איננו משהו דמיוני או רגשי אלא צורך המבוסס באופן שיטתי ועמוק על יסודות המשפט המוסלמי בדת האסלאם שהיא לא רק דת שמהוה חויה פנימית רוחנית של האדם אלא מערכת תרבותית מסודרת עם פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מפורטת מאד”.

אתה אומר שאופי הלחימה והזהירות של צה"ל על חיי אזרחי האויב נובעים מהעובדה שאנחנו מתיחסים לחמאס לא כאל מדינה אלא כאל ארגון טרור?

“לא. הכשל החמור באופי הלחימה נובע מסִבָּה אחרת – מדובר בבלבול שקרה לעם ישראל בדיני מלחמה. מאז ומתמיד העמים השונים היו רגילים לעשות דבר נורא – שאחרי שהביסו את האויב מבחינה צבאית, היו משמידים, מתנכלים ומטילים אימה על האכלוסיה האזרחית. החוקים החדשים של זכויות האדם נסו לעשות קצת סדר ולהגדיר שלא פוגעים באזרחים כמטרה בפני עצמה. מדינת ישראל המציאה דבר חדש שהיא היחידה שמקיימת אותו והוא דמיוני וחמור ביותר: לא רק שאתה לא פוגע באזרחים כמטרה בפני עצמה אלא שאתה מסכן את חיי החיילים שלך כדי לא לפגוע באזרחי האויב. לדבר הזה יש רק שם אחד: זה רצח כלפי החיילים. מי שאומר לחייל לסכן את החיים שלו כדי לא לפגוע באכלוסית אויב הוא פושע. אני שוקל את המילים בצורה מאד ברורה – הוא רוצח במעטה משפטי ואידאולוגי שאין לו כל יסוד בדיני המלחמה. אתה לא אמור לפגוע באזרחים כמטרה – אבל בודאי לא לסכן את חיי החיילים שלך. הקפיצה הזו – היא מעבר מעולם מוסרי לעולם לא מוסרי”.

ברגע שאנחנו מתיחסים ללחימה בחמאס כמערכה מול מדינה זה גם משפיע על היחס לאזרחים?

“זה קשור בנקודה אחת. האידאולוגיה והדוקטרינה הדתית שממנה פועל חמאס רואה בהרג אזרחים דבר חוקי ואף רצוי במסגרת הג'יהאד כולל הרג האזרחים והתינוקות שלהם. כי בסופו של דבר אללה יעשה סדר והכל יִפָּתֵר. הדברים האלה נלמדים מהתפיסה שכל מי שמת בג'יהאד נולד מחדש בתוך מציאות גופנית עליונה שמרגישים אותה מיד אחרי סבל רגעי במות – ומיד אתה זוכה לחיים נצחיים עם כל תענוגי העולם הזה. יש בזה זילות טוטלית של חיי אדם על האדמה.

“כל המטרה של האסלאם היא קבלת עול טוטלית של האדם הפרטי בפני הרצון הא–לוהי. יש על כך הרבה מאד פסוקים בקוראן שדורשים מהאדם לציית לדבר הא–ל גם אם אתה שונא את זה, לא שואלים אותך אם זה מוסרי או לא. זה שונה מאלמנט מסירות הנפש שמתוה היהדות יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא” מחדד שרקי. “מסירות נפש ביהדות מעולם לא מבטלת את האחריות האישית ואת השפוט המוסרי של האדם והוא נותר תמיד בעל בחירה. באסלאם התפיסה היא שאין באמת בחירה חופשית אלא רק אשליה של בחירה”.

מתחזקים
שרקי מסביר שברית החמאס עם מדינות ערביות שכנות היא חלק מתנועת "חזרה בתשובה" לשורש האידאולוגי והדתי של האסלאם שהפכה למנת חלקם של ארגונים רבים – החל מההתקוממות שמובילה תנועת האחים המוסלמים במצרים, נמשך בארגון "בוקו חראם" הפועל במרכז אפריקה (ואחראי לחטיפתן של מאות תלמידות תיכון במהלך בחינת בגרות לפני כמה חדשים) ומגיע להכרזת ארגון דאעש על הקמת מדינה אסלאמית חדשה בעיראק ובסוריה השואפת לחדש את מוסד הח'ליפות – המוסד הדתי העליון שאִגֵּד במהלך מאות שנים את האסלאם הסוני.

“האסלאם שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו". התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג אלא צורך דתי אמתי עמוק. מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו ובודאי בכוונים שהוא הלך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קצוני ונהירה אחרי מותרות וחומרנות ללא גבול – כל אלה נחשבים בעינים המוסלמיות כתועבה טוטלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם. לכן גם אם הוא רואה בעינים כלות את ההישגים הגדולים של המערב הוא בז לו כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית ולכן הוא מצוי בסוג של מלכודת”.

מה הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?

“הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתין תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית–טריטוריאלית שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית נקרא "דאר אל אסלאם" – בית האסלאם. החלק השני נקרא "דאר אל חרב" – בית המלחמה.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בכל חלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג'יהאד היא קודם כל להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכח על ידי אויביהם – כמו ארץ ישראל וירושלים שנחשבת ווקף – הקדש מוסלמי.

“מעבר למחויבות הדתית הבסיסית קיים כאן חשבון וענין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל”, הוא אומר. “הקוראן מכיר בספורי התנ"ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא אבל בהתחלה הוא שבח אותם והביא את התורה כמקור וחזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל בגלות כבר 600-500 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר ועל ההבטחה של ארץ ישראל לא היו סכנה תאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהוה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם.

הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן: "הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים ולא מוזכרים שם פלשתינים". הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהצבור ולהגיד דעה לא מקובלת אבל בכל זאת בתוך לבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל”.

מנגד יש שזִהּוּ בישראל סכנה לעצם האסלאם. “אם אללה לא גרש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בו אללה ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסבה לסרובו של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם”.

איך הם מבטלים את כל ההתיחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?

“יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון שמוצאת היום תפיסה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הצבורי ובספרי הלמוד של הרשות הפלשתינית. "נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל" מסבירים אותם מוסלמים לעצמם "אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזו דת חדשה ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל". יש גם לנו קצת אחריות לכך כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים אתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים”.

מסעות הצלב לא הסתיימו
שרקי מסביר גם את צדו השני של המטבע – המשבר שחוללה הקמתה של מדינת ישראל עבור הנצרות שראתה את עצמה כמחליפה של העם הנבחר. “העולם המערבי של היום נולד מחדש על יסוד הדת הנוצרית וגם אם הוא עבר חִלּוּן הוא לא השתחרר מרגע לידתו כעולם נוצרי שמעולם לא ראה לגיטימיות בעצם קיומו של עם ישראל ובודאי בחזרתו לארץ ישראל ובהקמת מדינה שיש לה משמעות מעבר למקלט עבור פליטים.

בעומק לבם חלקים רחבים בעולם המערבי לא יכולים להסכים עם קיומה של מדינת ישראל והם מחכים לרגע שהיא תיפול. אנחנו רואים את המשחק הכפול של ראשי מדינות ושל התקשורת העולמית שמצד אחד מעריכים את ישראל כמדינה דמוקרטית ומצד שני מזדהים מאד עם המאבק האסלאמי אף שהוא מאיים על הדמוקרטיה וגם עליהם.

“זה גם מסביר למה הדרישה הפשוטה שהפלשתינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית היא דרישה שהאחוד האירופי לא מוכן לתמוך בה ומוצא כל מיני הסברים לזה. המערב הנוצרי שהתפתח לעולם הדמוקרטי מצא דרכים אחרות להביע את ההתנגדות הזו שקשורה בעצם לרגש דתי”.

האם השואה לא גרמה לשנוי מהותי בתפיסה הזו?

“אין ספק שהשואה היתה זעזוע אדיר במודעות של העולם הנוצרי כלפי עם ישראל. הוא לא יכול להשתחרר לגמרי מהאחריות שלו לענין, אבל עם כל זה למרות כל הדבורים היפים והנחמדים וההכרה לכאורה במדינת ישראל היא עדיין לא התקבלה והתישבה אצלם מבחינה דתית. מי שקורא היטב את הנאומים של האפיפיורים השונים כולל מי שמוצגים כידידים גדולים של ישראל, כל פעם שמגיעים לפלשתינים, מדגישים את האמירות שאבותיכם היו כאן ושהיהודים הם בעצם גורם זר.

“הפלשתינים מהוים גורם פיזי שמיישם את תאורית ההחלפה שיש תמיד מישהו שממלא את תפקיד היהודי האמתי. זה בולט מאד בתת המודע של אירופה ורואים לזה בִּטּוּי כל הזמן בתרבות, באמנות, בקריקטורות ובמאמרי המערכת שבהם הפלשתיני הוא הקרבן והמסכן. יש בזה גם מין כפרה או הצדקה על השואה. התִקּוּן הוא כפול: מצד אחד אנחנו מספקים עכשיו הגנה לצד החלש והנרדף ומצד שני היהודים מראים שהם לא כל כך שונים מהנאצים עצמם – וזה בא לידי המחשה באלף בטויים וקריקטורות”.

האם ארצות הברית שונה מאירופה בענין הזה?

“יש שני זרמים שונים בארצות הברית. ארצות הברית נולדה תוך רצון להתנתק מאירופה הנוצרית הישנה והנגועה בתחלואים חברתיים ורוחניים רבים, לכן יש פה כח מהפכני שיכול להוביל שנוי והכוחות שלו משוחררים יותר מהראיה המערבית האירופית. הזרמים הדתיים בארצות הברית מתחלקים כתוצאה מכך לשני חלקים – זרם אחד שרואה את התנ”ך כמקביל לתהליך ולקשיים שעברו האבות המייסדים של ארצות הברית שבאו ל"ארץ המובטחת" והם ממשיכים לתמוך בישראל מהכוון הזה גם אם יש פה עוד מניעים שונים. מצד שני העמדה של חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות דוקא בארה”ב מאד עוינת את מדינת ישראל והם מהתומכים הגדולים בחרם על ישראל”.

ותורים כואבים
שרקי חוזר למרכזיות ההבט הטריטוריאלי בתפיסה האסלאמית הרואה בכבוש עוד ועוד שטחים לידי האסלאם כנצחון – ולא משנה מחיר ההרוגים שהוקרבו לשם כך ומתוך כך הוא מצביע על הדרך הנכונה מבחינה דתית להביס את תפיסת הג’יהאד. “הפסד שטח מהוה נגוד למטרת כבוש "דאר אל חרב" לידי האסלם. ואם תבוסה היא הפסד השטח ואסור לך מבחינה דתית לותר על שטח ועל מסגרת מדינית הרי שאם תיתן לפלשתינים שנלחמים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל רבונות או שטח, אוטומטית זה יהפוך למדינת טרור שתחפש בכל דרך כיצד להשלים את המשימה. הדבר הזה הוא בסיסי כמו שאינך יכול למנוע מהדבורה לייצר דבש ומהפרה להוציא חלב – אלו הם דברים טבעיים וקיומיים. ראינו את זה לא רק בהתנתקות אלא גם בהסכמי אוסלו שבהם מסרו את עזה עצמה ואת השליטה בערים לידי הפלשתינים.

“לפיכך אתה חייב לשלוט בשטח גם אם זו שליטה מרחבית ובמסגרת הזו אתה יכול לאפשר חיים נחמדים, בריאים ומאושרים – ואפשר לחיות בהחלט עם הצבור הערבי בידידות, יש לנו הרבה דברים משותפים – רק בלי לתת להם את מפתח השטח או מפתח מדיני, אחרת אתה דוחף אותם מחדש אל המלחמה. הספוק הדתי לא יתממש בקבלת טריטוריה, אלא בהשמדתה של מדינת ישראל. היא ממשיכה להיות חִלּוּל טוטלי של האסלאם – לא משנה אם היא על שתי גדות הירדן או אפילו רק על שתי גדות הירקון”.

למה כשאני שולט על השטח אני משתיק את קולות הג’יהאד וכשאני נותן את השטח אני מקומם אותו?

“מאז ימי הבינים יש פסיקה הלכתית מוסלמית ברורה מאד: הג’יהאד היא חובה דתית עליונה, מלחמת נצח. אסור להפסיק אותו. אתה כל הזמן נמצא במציאות של חיוב, אלא אם כן אתה במצב מנוטרל ואינך יכול. אתה בגדר אנוס. זה המצב היחיד שאתה משוחרר בו מחובת הג’יהאד באופן זמני. זה לא נחשב לבגידה בדבר הא–ל. אך אם אתה מקבל שטח וכח אוטומטית אתה חוזר למצב של החיוב לארגן כח ונשק”.

סקרנות עולמית
מעבר לצורך לספק הגנה בסיסית על עצמנו תוך שמוש בכח צבאי, אומר שרקי, כדי לנצח את הג’יהאד אנחנו חייבים להתעמת ולהביע את זכותנו על הארץ גם מההיבט הדתי.

“אנחנו עושים להם עבודה קלה כשאנחנו נמנעים מהתיחסות ליסודות האמונה ולזכותנו על ארץ ישראל מפני שאנחנו מצטיירים בעיניהם כקבוצתה של כופרים ולכן המלחמה שלהם היא קלה: הם מדברים בשם הא–ל ומולם יש אנשים שכופרים בדבר הא–ל; בעוד שאנחנו צריכים להגיד את האמת הפנימית שלנו ולא להתבייש שבעצם מציאותנו פה יש יסוד שקשור להבטחה א–לוהית.

“זה קשה לנו כמדינת ישראל שמגדירה את עצמה כחִלונית בחלקה ולא כולם יכולים להזדהות עם אמירה כזו, אבל צריך להבין מול מי אתה ואיך אתה נתפס ומה המשמעות של הימנעות מהשבת טענה ענינית לטענה שלהם. אתה לא רק שם את עצמך במצב קשה אלא גם דוחף אותם בעצם למציאות של מחויבות לג'יהאד אינסופי”.

לשיטתו הפנית תשומת הלב ושלובה של מערכה דתית במלחמה שמנהלת ישראל לקיומה לא תלבה את האש כפי שמקובל לחשוב אלא דוקא תצנן אותה.

“בפרעות הכותל שהתרחשו בשנות ה-20 של המאה הקודמת התכנסה קבוצה של פרופסורים מירושלים חברי "ברית שלום" ואמרו שאוי ואבוי לנו אם נהפוך את הסכסוך הזה לדתי כי אז לא יהיה לו פתרון ולכן חייבים להיות פרגמטיים ולמצוא לזה פתרון מעשי. זו היתה אשליה נוראית.

הראיה של המוסלמים היא דתית במהותה ואתה לא יכול להחליט בשביל אחרים איך הם רואים את חייהם. אתה צריך להשיב טענות שקשורות למציאות ולא לברוח לדמיון הפרטי שלך כאילו אתה נמצא בשיח שהוא נקי מתכנים רוחניים ודתיים. אם במקביל למערכה הכוחנית החשובה כאמור בשביל לנטרל את המוטיבציה המוסלמית, ננהל גם דיונים מדיניים על בסיס טעונים דתיים וצטוטים מהתנ”ך ומהקוראן – זה בהחלט עשוי לייצר כאן שנוי דרמטי תודעתי בתוך העולם המוסלמי בכלל והפלשתיני בפרט”.

לנוכח תיאור דתי כל כך של המערכה – מובנת אולי מאיסתו של חלק מהעולם החִלוֹני בכל העולם מהדת בהיותה גורם שמחולל מלחמות כאן.

“גם אם חלק מהעולם טוען שהוא מואס בדת בפועל כולו עוסק בחִפּוּש אחריה וחפוש משמעות רוחנית לקיומו. כאשר במערב יש משבר רוחני עמוק מאד שמתנתק מהיסודות הרוחניים שלו זה מתבטא בקריסה הדמוגרפית שלו. אבל מה שבולט יותר מההתחלנות הוא דוקא תנועת השיבה אל היסודות הפגניים – המיתוס שמטפח וקשור לאהבה, לנוער ולגוף כמקורות תקוה, אני רואה פה דוקא חזרה דתית למקורות קדומים יותר. זאת אומרת שבשורש הדברים החפוש הרוחני הדתי לא חדל גם בעולם החִלוֹני אבל הוא מחפש מזור לישוב המלחמות שהוא מחולל עד שיפתר הקונפליקט שנלוה אליו”.

אז בין מערב דתי שוקע למזרח דתי עולה – מה התפקיד של עם ישראל?

“דוקא מדינת ישראל יכולה להיות בטוח הארוך מניפת הדגל שגם חלק מהמוסלמים יבינו אותו. מדינת ישראל מאמצת מצד אחד את המודרנה ואת היכולת היצירתית בכל התחומים ואת החרות האנושית ומצד שני היא איננה מנותקת מרִבּוֹנוֹ של עולם. היא מרגישה שייכת להיסטוריה עתיקה וארוכת–טוח ויש לה תוכן רוחני שקשור לדברים העתיקים ביותר של ההתגלות הא–לוהית בתוך העולם הזה. והשלוב הזה הוא סוג של קסם בעיני מוסלמים מסוימים. אם יש לנו אומץ לא לותר על העמדות שלנו ולעמוד בתוקף על זכותנו על הארץ, אם רק נוכל להילחם מול כל העומדים עלינו בלי אשליות שאם נמסור להם שטחים נצליח להגיע להסכם – יתגלה לאורך זמן, כאשר נייצר מציאות חדשה שיכול להיות מפגש מפתיע מאד דוקא בחלק הזה של העולם”.

מה רמת המודעות של הנהגת המדינה לדברים האלו?

“הנהגת המדינה משקפת את החברה שלנו ולכן אני לא מצפה ולא מאמין בשנויים אישיים מהירים אלא בתהליכים ארוכים ועמוקים מאד. המשבר הרוחני שפוקד את האסלאם ואת המערב פוקד אותנו לא פחות. החזרה שלנו לארץ וחזרה אל ממלכתיות ישראלית דורשת שנויים עמוקים מאד וצורך לשוב לתפיסה הבסיסית של התורה שלא דברה רק על יהדות של כשרות ותפילין אלא על חברה שלמה שחיה בכל ממדי החיים בארץ באור ה'. זה דבר ששכחנו אלפיים שנה וקשה לנו מאד לחזור למקום הזה. אנחנו בורחים או אל חילונית מאולצת או לדתיות שחוזרת להיאחז בדגם גלותי שלא עונה על מה שקרה לנו עם חזרתנו לארץ. המאבקים הפנימיים שלנו הם מבחינה מסוימת בטויים למבוכה שאוחזת בנו: מה הדרך הנכונה לחזור לעצמנו בצורה אמתית”.

יש סוף טוב לכל הספור הזה?

“בודאי. כל השנויים הגדולים הם ברכה אדירה של חזרת עם ישראל לארצו, חזרה למציאות ארצית של עם שנושא בתוכו תוכן רוחני ולא דוקא תוכן דתי. לא במקרה אנחנו בכותרת העתונים בעולם כולו. זה לא רק חדשות אלא גם סקרנות אדירה לראות מה יצמח כאן”.