פרק כו (#2): התורה אינה טבעית – על ההבדלים בין חכמה אנושית לנבואה

(שיעור 5 הישן)

 

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

 

תוכן

הקדמה לנושא: התורה אינה טבעית לעולם

זה לא אמת כי זה כתוב, זה כתוב כי זה אמת

התורה אינה טבעית – דוגמה ראשונה: מצוות כיבוד אב ואם

התורה אינה טבעית – דוגמה שנייה: ייחוד ה'

ההבדל בין 'מוסכמות' ל'שכליות': המקור לידיעת הערכים מקורו בנשמה ובהתגלות, לא מתוך השכל האנושי

בעיית הגזענות עולה כאשר מניחים שההבדל בין ישראל לעמים מבוסס על שכל

ההבדל המהותי בין תכונות הנבואה והחכמה, ועל הפסק הנבואה שהיה קו פרשת המים בהיסטוריה האנושית

אמונת חכמים

בתורה יש צד של חסד אבל גם צד של דין: יש הכרח שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב של התורה

תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב

עץ הדעת ועץ החיים

הנחש הקדמוני

הערות

 

 

הקדמה לנושא: התורה אינה טבעית לעולם

מניטו: אז קודם כל אני רוצה להזכיר קצת הגדרת הנושא: הגענו פה לנושא שהוא לא כל כך קל, מכיוון שיש הרבה מושגים מופשטים. אז אולי נתקדם לאט לאט.

הגענו במדרש רבה, בהתחלת במדבר רבה, והמהר"ל רוצה להסביר את המדרש למה התורה ניתנה דווקא במדבר. והגענו להגדרה: ש"מכיוון שהתורה אינה טבעית". לפי ההסבר שלו של המדרש, לפי הפירוש שלו, שהוא גם כן פירוש על המושגים עצמם וגם על ההגדרות של הפסוקים. מכיוון שהתורה בטבעה – אם אפשר להשתמש במושג הזה – התורה בשורשה, במקורה, אינה טבעית לעולם שלנו, העולם הזה, העולם השפל. למדנו הרבה הקדמות לזה, אבל אני מודע שהמושג אינו כל כך קל. ולכן [התורה] ניתנה במדבר שהוא לא מקום של יישוב.

בשיעור הראשון על הנושא הזה, למדנו שאף על פי שהיעד של התורה זה דווקא 'מקום היישוב' – ארץ ישראל.[1] אבל בהתחלה התגלות התורה הייתה צריכה להיות במדבר, מכיוון שהיה צריך לנתק את עם ישראל מכל הניסיונות של התרבויות הקודמות שנכשלו. אי אפשר לקבל את התורה כדי להתחיל מחדש במקום כבר מיושב. מהנקודה הזו המהר"ל עבר, הגיע לניתוח היותר מופשט של ההגדרה שהתורה אינה טבעית לעולם הזה. טוב אני לא יכול להזכיר את כל מה שלמדנו על זה, אבל תוך כדי לימוד אולי נגיע. אז נמשיך לאט לאט: פירוש אחר, עם אותה המשמעות, אבל פירוש אחר שמתחיל פה המהר"ל.

אין שאלות על ההגדרה של הנושא הזה? זאת אומרת, הנושא הוא לא קל: מה זאת אומרת ש"התורה אינה טבעית", "אינה שייכת לעולם הזה"? אף על פי שביעד שלה, במטרה שלה, בתכלית שלה, דווקא היא ניתנה בעולם הזה? זוכרים את המדרשים הקודמים[2]: אף על פי שהיא בשורשה שייכת לעליונים, היא ניתנה דווקא לתחתונים, יש לה יעד בעולם הזה, אבל בעצמה, או בעצמותה - אינה שייכת לעולם הטבע שלנו.

טוב, אולי אפשר להגיע לנושא בהקדמה אחרת. אתם יודעים, אולי הזכרנו את זה, את הסוגייה שיש בגמרא: "לא בשמים היא" (בבא מציעא נט ב). אבל אנחנו צריכים לזכור שהיא "מן השמיים". היא מן השמיים, עכשיו שהיא ניתנה לארץ לא בשמיים היא, אבל משורשה היא מן השמיים. מבינים את הנושא.[3]

וזה אופייני למהר"ל. כל פעם, כמעט בכל נושא, הוא חוזר על אותה הגדרה: צריך לדעת שהתורה אינה צומחת – אם אפשר לומר את זה – מהתרבות הטבעית של העולם הזה. היא שייכת לעולם האלוקי. ולכן השאלה שלו הייתה בהתחלה, לפני כמה שיעורים: איך להבין אפשרות שתינתן התורה דווקא בעולם שלנו? מכיוון שכל עצמותה היא להיות אלוקית. איך אפשר לקבל תורה?

ולכן הסביר את הזכות של עם ישראל, בפרט את הזכות של משה רבנו, שהודות משה רבנו התורה ירדה לעולם שלנו, ואז מתחילה, נאמר, ההיסטוריה של תיקון העולם הזה. אבל התורה שמתקנת את העולם הזה, אינה שייכת למבנה, למתכונת של העולם הזה. מושג של 'תורה טבעית', 'חכמה טבעית' – צריך להוציא מההגדרה של התורה. טוב, אז אפשר להתחיל עכשיו במה שהוא מסביר.

 

 

זה לא אמת כי זה כתוב, זה כתוב כי זה אמת

"ויש לפרש גם כן כי יש לתורה שלוש בחינות מחולקות שונות, שאין בחינה זאת כמו האחרת. וזה, כי התורה - כל דבר שבה הוא טוב בעצמו"

הוא אחר כך יסביר את זה. זאת אומרת, מה שהוא רוצה להסביר, שאפשר לחשוב: שמכיוון שזה כתוב בתורה, אז העובדה הזו - שזה כתוב בתורה - מגדירה את הטוב שיש בדברי תורה. לאמיתו של דבר זה ההיפך: כל מה שאומרת התורה – הוא טוב מעצמו, ולכן התורה אומרת את זה. ולכן צריך להבין למה אנחנו צריכים תורה, אם דברי תורה הם דברים שהם טובים מעצמם, שאפשר להשיג אותם דרך השכל למשל, או דרך שיטה של ידיעה אחרת.

מה שאני רוצה להגדיר, [באופן] יותר מדויק, אולי נסביר את זה ככה: יש רבים שחושבים שמכיוון שזה כתוב, זה סימן שזה אמת. לאמיתו של דבר זה ההיפך: מכיוון שזה אמת אז זה כתוב. ולכן יש צד של אמת הדברים - שזה יותר - הבחינה של תורה שבעל פה שנכתבה - זה לא בא ממה שנכתבה. יש מעלה לדברים שנכתבו: 'כתבי הקודש'. אבל מי החליט שזה כתבי הקודש ולא דברים אחרים, ולא פסוקים אחרים? התורה שבעל פה החליטה. זה צריך לזכור תמיד. זאת אומרת יש קריטריונים לתורה שבעל פה שפסוקים אלו, פרקים אלו - הם כתבי קודש. "ניתנו להיכתב" (יומא כט א, שבת קטו)[4]. אבל למה ניתנו להיכתב? מכיוון שהם דברים טובים מעצמם. זה ההסבר של המהר"ל, ולא להיפך.

אחר כך, מכיוון שאנחנו יודעים את זה: שכל מה שנכתב מלכתחילה צריך לדעת שהם דברים טובים מעצמם, לכן - מכיוון שנכתב, בדיעבד - אפשר לומר שכל מה שנכתב זה דבר טוב. אבל זה לא בא מכיוון שזה נכתב. אלא מכיוון שזה היה טוב, אז נכתב. ולכן אפשר לדעת שאף על פי שעד עכשיו אני לא מבין את כל הפסוקים, מכיוון שאני יודע - יש לי הוכחות, יש לי סיבות להאמין שכתוב בספר הזה של התנ"ך, של התורה, דברים שהם אמת - אז יש להניח שכל מה שכתוב זה אמת. אז מזה באה ההנחה שכל מה שכתוב זה אמת. אבל זה לא אמת מכיוון שזה נכתב, [או] מכיוון שזה נכתב אני יודע שזה אמת. אבל זה ההיפך! מכיוון שזה אמת – זה נכתב. מי החליט שזה אמת שצריכה להיכתב? התורה שבעל פה.[5]

ולכן כל פעם בנושאים האלו צריך לזכור את זה: כי כוחה של התורה שבעל פה עדיף מהכתב, במה שהוא נכתב. זה מובן? מה זאת אומרת "כוחה של התורה שבעל פה"? אז, זה הולך לעוד נושאים. מי מחליט מה זה תורה שבעל פה? טוב, זה עוד נושא אחר. אבל מכל מקום, אני רוצה לומר: הקנה מידה של התורה שבעל פה הוא יותר גבוה מהקנה מידה של התורה שבכתב. זאת אומרת, הכוח של התורה שבעל פה בא לדברים שנכתבו. אבל זה בא מהכוח של התורה שבעל פה[6]. ולכן יש חכמה של חכמי ישראל שיודעים מה זה "דבר טוב מעצמו", ולכן הם יכולים לְאָמֶת: זה מכתבי הקודש, זה לא מכתבי הקודש. הנבואה של משה רבנו היא מיוחדת כי הוא היה גם כן נביא וגם כן נותן התורה. על ידו ניתנה התורה, ביתר דיוק.

 

 

התורה אינה טבעית – דוגמה ראשונה: מצוות כיבוד אב ואם

אז קודם כל אנחנו מגיעים להגדרה הראשונה. הבחינה הראשונה של התורה היא: כי התורה, כל דבר שבה - הוא טוב בעצמו.

"כי נאמר - והוא נותן דוגמה אחר כך, נראה - כבד את אביך ואת אמך. ודבר זה הוא בודאי טוב מאד."

מהו אופן הוודאות הזה: ש"דבר זה ודאי הוא טוב מאוד"? מי מחליט שזה דבר טוב מאוד? מי מעריך את זה? זה שאלה. מי יכול להסביר את זה? כשהמהר"ל אומר: "כבד את אביך ואת אמך", הוא אומר: זה ודאי דבר שהוא טוב בעצמו, ודאי שהוא טוב מאוד. אז מי מעריך את זה? השכל?

קודם כל אני רוצה להקדים עוד הקדמה קצרה. לפי דעתי, זה דוגמה מאפיינת מאוד ממה שאמר המהר"ל מקודם: שהתורה אינה טבעית. כי לפי תפקוד הטבע, בבחינת טבע כשלעצמו – זה ממש ההיפך! מבינים את זה. זה רק ההרגל של דברי תורה, שאנחנו יודעים מאז ומקדם, זמן ארוך, התרגלנו לזה שהתורה אמרה "כבד את אביך ואת אמך", זה נראה לנו, מתוך ההרגל, שזה טבעי. אבל זה טעות. אם נגדיר את הדברים הטבעיים כשלעצמם, ברור שהמציאות בטבע היא נגד המצווה הזו של "כבד את אביך ואת אמך". והייתי אומר גם כן להיפך: התורה באה להתנגד לתכונות הטבעיות שהן הפוכות. מזה אנחנו לומדים שהמהר"ל רצה בכוונה לתת דוגמה למה שאמר מקודם: שהתורה אינה טבעית. למה לקח דווקא את זה? אבל מכיוון שעכשיו, דרך ההרגל של הדרך ארץ של התורה, זה מהמוסכמות: ש"כבד את אביך ואת אמך" זה דבר יפה, כפי שאנחנו אומרים לאומות העולם: "מה כתוב בתורתנו? דברים יפים, דברים טובים, דברים מוסכמים לפי השכל" – זה אינו. זה לא נכון. זה טעות לגמרי. זה בא מההרגל שזוהי האמת של התורה. ולכן אנחנו מאמינים בזה שזה – איך אומרים – הגיוני, לוגי, טבעי, רציונלי, וכן הלאה. אבל דווקא אם נסתכל באופן אמיתי: איך הדבר הזה לפי חוקות הטבע? אז אנחנו מוצאים שבטבע זה להיפך!

אולי נעשה קצת פדגוגיה מעשית: כשילד או ילדה, בן או בת, נער, נערה, מוצאים בעצמם תכונה להתנגד להורים שלהם – אז צריך לדעת, צריך להסביר להם: שזה טבעי, זה לא נורא, זה טבעי. מה זה "נורא"? להסכים לזה. צריך לקיים את המצווה של התורה שהיא מתנגדת דווקא לתנועה הטבעית הזו. אז מזה בא ההסבר של המהר"ל. זה דוגמה מאפיינת שזה לא טבעי, מה שאומרת ה...

לכן לתורה יש סיבות משלה לומר את זה. וזה לא שכלי, ולא טבעי, ולא... שכלי-וטבעי, כן [צחוק]. למה? זה גם כן לשון הרמב"ם, ולשון הרבה מפרשים: "מן המוסכמות". עכשיו זה מוסכם מן הניסיון של ההיסטוריה, של החיים בחברה האנושית, שזה דבר טוב ויפה. זה מוסכם. אבל זה לא לפי השכל, זה לא לפי ה... זה שכל שקיבל מידע מהנבואה. זה לא שכל מכוחות עצמו. זה שכל שקיבל הרגל מהניסיון של המלחמה של התורה נגד הטבע. מהניסיון של התרבות האנושית, אנחנו יודעים שהתורה אומרת אמת. אבל זה לא בא מהוודאות השכלית, מהוודאות הטבעית של העניינים. אולי אני אתן דוגמה אחרת כדי ל...

קהל: זה [...]

מניטו: לכן שאלתי: מי אומר שזה דבר יפה, דבר טוב? השכל? לא. השכל לא נותן הסבר לדברים האלו. אלא מה? השכל יודע מהניסיון של התגלות, החינוך של התורה - דרך ההיסטוריה של העולם - שכך צריך להיות. אבל זה לא לפי הטבע. כי לפי הטבע אפשר לתת הסבר לשיטה ההפוכה. לפי הטבע, אם האמת הייתה 'אמת טבעית', אם המוסר היה 'מוסר טבעי', לפי הטבע – הטוב זה היה דווקא התנגדות של הדור הצעיר לדור הזקן, ולכן אין מקום לכיבוד אב ואם. אני קיצרתי קצת את הטענות של 'השטן' – כך אומרים? – אבל אם המוסר היה טבעי, הניסיון של הטבע מורה שהאמת הייתה צריכה להיות הפוכה[7]. זה מובן?

 

 

התורה אינה טבעית – דוגמה שנייה: ייחוד ה'

אני רוצה לתת דוגמה יותר: יש הרבה יהודים, בכנות – אולי בקצת נאיביות, אבל בכנות – שמאמינים שהמושג של 'יחוד ה'' [או יחוד השם?] – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – הוא הגיוני, רציונלי, וזה האמת לפי השכל. זה טעות גמורה! לפי השכל אי אפשר לתפוס את המושג של יחוד ה'. דברים פשוטים, כן? לפי המושגים של המדרש: אנחנו יודעים שיש כמה מידות לה' אחד. אבל המידות האלו הם הפוכות, הן סותרות זו את זו: יש מידת החסד ויש מידת הדין. כשאני אומר 'ה' אחד' – מה אני אומר במילים אחרות? שחסד זה דין, ודין זה חסד. זה למעלה מהשכל. אני לא אומר שאי אפשר להבין את זה, אבל לא דרך השכל. דרך השכל זה סתירה. זה סתירה, זה סתירה. נקודה.

אז מי שאומר – ולכן אני אמרתי ב"נאיביות" – ש"התורה שלנו היא יפה מאוד, אמיתית, מכיוון שהיא שכלית" - לא יודע במה הוא מדבר. המהר"ל אמר "אלוקי", לא "טבעי". לפי הידיעה דרך השכל הטבעי - זה דבר ילדותי, אינפנטילי ממש, לומר שמושג של יחוד ה' הוא רציונלי-שכלי. אלא מה קרה? ההרגל שלנו לחינוך התורה, מביא אותנו לראות כאילו, "זה נראה לי שזה שכלי" - אבל שכל של מי? שכל של מאמין, לא שכל בפני עצמו. תפסתם את זה? זה מובן?[8]

ולכן כל הוויכוח עם התאולוגים והפילוסופים, שיוצא מ... יש דברים בגו! הם מדברים לפי השכל, אבל הם לא אומרים לנו שהשכל שלהם קיבל מידע מהתורה. הם מדברים, לאמיתו של דבר, משכל אנושי שנשתנה דרך החינוך של התורה. והם אומרים ש"זה שכל טבעי". זה לא נכון. זה לא רק טעות, זה שקר.[9] מבינים את זה?

עניין של יחוד ה' זה עניין של אמונה, כך אומר הזוהר (תיקוני זוהר, דף סב א)[10]. לדעת שה' הוא בעל חסד – זה ידיעה, יש לנו ניסיון מזה: כל יום השמש זורח, יש חסד שבא מבורא עולם. זה ידיעה, זה ניסיון. לדעת שה' הוא כל יכול – טוב, זה ידיעה. לדעת שה' הוא גיבור, נורא, כל המידות – זה נורא, אבל זה ידיעה. לדעת שכל זה - זה אחד - זה אמונה. מכיוון שלפי השכל כל המידות האלו סותרות זו את זו! אז מי שבא לומר שהמושג של יחוד ה' הוא שכלי, אז הוא - או לא יודע מה 'שכלי', או לא יודע מה זה 'יחוד'. הבנתם את העניין?

 

 

ההבדל בין 'מוסכמות' ל'שכליות': המקור לידיעת הערכים מקורו בנשמה ובהתגלות, לא מתוך השכל האנושי

אז זה עוד דוגמה, פה: "כבד את אביך ואת אמך" – מי אומר שזה דבר טוב ויפה? לא השכל, וכל שכן השכל שמתבסס על הניסיון הטבעי. אלא הנשמה, לא השכל. זה חכמה שבאה לשכל מהנשמה. הנשמה רואה שזה בְּאֶמת אֶמת. לא השכל! אחר כך, השכל שקיבל חכמה מהנשמה שלו אומר – בטעות – "לפי השכל אני חושב...". לא לפי השכל! לפי הנשמה שלך! זה ברור, כן?

קהל: יש תפיסה כזו, שאפשר [...] שאתה [...]

מניטו: כן, הפילוסופיה. הם צדוקיים. השכל של הפילוסוף.

קהל: אבל [...]

מניטו: אה, היא מתיימרת לומר מה טוב. זה חטאו של אדם הראשון: ממנו לדעת טוב ורע (בראשית ג כב). ממנו - הוא יודע מה זה טוב ורע. זה נקרא בלועזית 'הומניסט'. זה חטאו של אדם הראשון: הומניזם, פשוטו כמשמעו. זאת אומרת: האדם מחליט ממנו מה זה טוב, ומה זה רע. טוב, זה הגדרה לפי... קרוב לפשט של הפסוק.

מה שאני רוצה להסביר, כדי להבין את המהר"ל: שיש טעות לומר שמצווה כזו - "כבד את אביך ואת אמך" היא הגיונית לפי השכל הטבעי. ותבדקו בלשון של המהר"ל, הוא אומר כשהוא מביא דוגמאות כאלו: "זה מן המוסכמות", לא מ"ההגיוניות", אם אפשר לומר, לא "מהשכליות". הוא מעדיף את ההגדרה של "מוסכמות": השכל מסכים שזה אמת, מכיוון שזה שכל שקיבל חינוך - ממה? מאיפה? מהתורה. דרך מה? לא דרך השכל, דרך הנשמה שלו. הנשמה היא שתופסת את הערכים. השכל תופס רק את המתמטיקה. המידע, זאת אומרת המתמטיקה, זה התחום של השכל. הנשמה מבינה - דרך השכל - את הערכים, את המידות. אז הנשמה רואה שזה באמת אמת. ולכן היא מוסרת את המידע הזה לשכל. והטעות זה לחשוב שהשכל הבין את זה. זה לא השכל שהבין את זה.

 

 

בעיית הגזענות עולה כאשר מניחים שההבדל בין ישראל לעמים מבוסס על שכל

אני רוצה להסביר עוד נקודה בנושא הזה: מכיוון שסוף סוף רק השכל של אלו שלמדו תורה תופס את זה, אז יש הבדל מהותי בין השכל של היהודי ובין השכל של הגוי? לפי דעתי אין הבדל בשכל. בנשמות – כן, לא בשכל. גוי יכול להיות פרס נובל. הוא לא יכול להיות דיין. הבנתם את ההבדל? כי דיין, זאת אומרת בעל תורה, צריך נשמה מיוחדת. הוא יכול לקבל את זה, אבל הוא צריך להתגייר, וללמוד בישיבות – של יהודים, כן? לא ישיבות של גויים [צחוק קל], וכן הלאה. אז זה תהליך שבא דרך הנשמה. אז ברור שצריך שכל כדי ללמוד תורה. אבל מי לומד כשאני לומד? השכל שלי, או הנשמה שלי? זוהי ההגדרה של ה... ולכן, שוב אני חוזר על הדוגמה של המהר"ל, וזה המשך של ההגדרה שלו, הקודמת: דברים של תורה הם טוב מעצמם. ואיך אנחנו יודעים את זה? הטוב הזה של דברי תורה? לא דרך השכל, אלא דרך הנשמה.

טוב, אז אתם מבינים עכשיו למה יש איזה נושא של התאמה בין התורה וישראל, נאמר: נשמת ישראל. התורה שייכת לישראל, ישראל שייך לתורה[11]. זה לא לחינם. אם זה היה עניין של שכל – התורה הייתה שייכת לכל אומות העולם. וזה אינו. לפי המהר"ל – ברור. לפי כל הרבנים גם כן. איך התורה יכולה להיות שייכת לאומות העולם? דרך נשמה שנקראת 'נפש הגר'. איזה נשמה של גוי שנולד מחוץ לישראל, אבל שהיא שייכת סוף סוף לעם ישראל. דרך נשמתו, לא דרך שכלו. לא מגיירים פילוסופים, מגיירים מאמינים. זה ההבדל. תפסתם את העניין? יש שאלות על הנקודה הזו?

אני אמרתי פעם: דאם לא כן, היינו ממש גזענים. אם אני מגדיר שהקשר לתורה הוא דרך השכל, אז הייתי אומר שרק היהודים יש להם זיקה לתורה? זאת אומרת שכל בריא? לא! יש טעות בהגדרה של השכל. השכל הוא סגולה של כל מין האנושי. וההוכחה זה המדע: כל בן אדם יכול להיות פיזיקאי, כימאי, מתמטיקאי סוף סוף בעיקר. אבל לא כל אדם יכול להיות יהודי. זה לא הבדל של שכל, זה הבדל של נשמות. אפשר להכין את עצמו כדי לקבל נשמת הגר. טוב, זה אפשר. אבל זה תהליך אחר לגמרי, זה לא דרך השכל. זה מובן? היו שאלות על זה? מי רצה לשאול משהו?

אז למדנו את הקשר בין שני הדברים האלו: כי התורה אינה טבעית, אינה שייכת לעולם הזה שלנו בבחינת טבע. והדבר השני: דברי תורה הם טובים בעצמם. מי מעריך את זה שזה "טוב בעצמו"? לכן רציתי להגדיר את זה: לא השכל. והדוגמה היא מאפיינת מאוד: כי "כבד את אביך ואת אמך" – זה לא הגיוני, שכלי... אפשר להסביר למה זה לא הגיוני ולא שכלי. טוב, וזה מביא סוף סוף לעמדות פוליטיות מסוימות, ו... כן? יש שאלה?

 

 

ההבדל המהותי בין תכונות הנבואה והחכמה, ועל הפסק הנבואה שהיה קו פרשת המים בהיסטוריה האנושית

קהל [רחל הדס]: "ואהבת את ה' אלוקיך" זה לא טבעי?

מניטו: טוב, אז פה אני רוצה להסביר עוד משהו, שאולי ראינו פעם על נושאים דומים מאוד. עכשיו המילה 'טבע' או 'טבעי' - מקבלת משמעות אחרת, אם אנחנו מדברים בקשר לעולם הזה כשלעצמו, או לעולם של התורה. אם אני אומר: "זה טבעי" למי שקיבל תורה – אז זה 'טבע' אחר לגמרי, זה משמעות אחרת מהמילה 'טבע'. זה מובן? שייך, מתאים. אבל אני מחזיק פה את ההגדרה של הטבע הכי בסיסית, הכי יסודית. הטבע – זאת אומרת עולם הזה כשלעצמו, בלי התגלות הנבואה. שׂכל האדם שלא יצא מעיני שכלו, שלא קיבל מחוץ לנפשו. הגדרה של הנבואה – זה לא שחכם אחד שחשב דברים יפים, ואמר: "או! זה כל כך יפה, שאני יכול לומר ל[בני] עמי שזה בא מהאלוקים". לא, זה שירה. נבואה זה משהו אחר לגמרי! מבינים את העניין. ש"וידבר ה' אל משה לאמר" – בורא עולם דיבר מתוך גרונו של משה, אבל מחוץ לגרונו. מן השמיים, לא בשמיים. אבל זה אותו עניין. מחוץ לנפש של האדם ולשכל של האדם, בא הדיבור של הבורא עולם. זה נבואה. אז דבר כזה זה לא טבעי. זה לא שייך לטבע של העולם הזה. אבל זה טבעי לנביא להיות נביא, אבל זה משמעות אחרת מהמילה 'טבעי'. הבנתם?

אז לכן אני רוצה לחזור שוב לנקודה שלמדנו בשיעור הקודם: צריך לזכור שאנחנו לא חיים בתקופה של ההיסטוריה של העולם שיש נבואה. אבל הייתה תקופה שהייתה נבואה. וזה נושא אחר: אנחנו מאמינים שהיו נביאים. אז מי שרואה את הנביא סתם, רק כחכם, זה סימן שלא מאמין שהוא היה נביא. אז הוא משתמש במילה 'נביא' מכיוון שהוא לא רוצה להיכנס בוויכוח עם המאמינים האמיתיים, אז הוא אומר 'נביא' וחושב 'חכם'. אבל יש דברים בגו. הבנתם את זה, כן?

ולמה הרבה אנשים מגיעים לאותה עמדה? מכיוון שחיים בעולם שאין נביאים, אז לא מבינים במה מדובר בתנ"ך. ולכן, כדי להציל את הכבוד של התנ"ך, אז אומרים: "נביא – זאת אומרת חכם". אומרים נביא אבל חושבים חכם. אבל זה טעות גמורה, זה כפירה גמורה. מה שוכחים? שהנבואה פשוט נפסקה בזמן מסוים. והנביא האחרון[12] נתן הצהרה: עד כאן, ומכאן אין נבואה, אבל היא תחזור.

מהן הסיבות של הפסק הנבואה? מי זוכר את זה? יש שתי סיבות [שואל את הקהל]: חורבן הבית, וגלות - פיזור עם ישראל באומות העולם. זה הסימן הברור והסיבה הישירה של הפסק הנבואה. אז מכיוון שזה כבר יותר מאלפיים שנה שאנחנו חיים בעולם שאין נביאים, אז הזכר של אותה תקופה שהיו נביאים פסק מזיכרונם, אז רואים את עולם התנ"ך של תקופת התנ"ך כאילו הוא היה ממש אותו עולם שאנחנו חיים בו עכשיו, ואומרים: שזה דומה, ולכן מי היו הנביאים של תקופת התנ"ך? היו חכמים, בעלי מידות, עם כושר של דיבור, פילוסופים, אבל מסוג מיוחד, אבל פילוסופים. וכן הלאה. לא רק שזה כפירה לפי ההלכה, אלא זה גם טיפשות לפי ההיסטוריה של הפילוסופיה. זה מובן. וזה שקר גס, לדבר על נביא כאילו היה סתם פילוסוף עם מידות טובות. התנ"ך מדבר מתופעה אחרת לגמרי: נבואה. פשוטו כמשמעו.

קהל: אין נביא רע?

מניטו: כן! אדרבא! הנבואה היא תופעה מסוג אחר של סתם חכמה. עניין של "חכם עדיף מנביא" למדנו פעם,[13] זה נושא אחר. זה לא מונע. וצריך לזכור שכל הנביאים היו חכמים. אבל מדרגה של נביא כשלעצמה, במהותה, היא אחרת לגמרי מעניין של מדרגת החכם.

קהל: לא, היא שאלה...

מניטו: כן כן, אני אסביר: אז באותה תקופה, הכוח הזה יש גם לצדיקים ולרשעים. למשל בלעם: היה לו כוח של נבואה, אבל ברשעות.[14] וכמו שיש חכם שהוא טוב-ערכים, וחכם שהוא רע-ערכים. צדיק ורשע זה מושגים אחרים. חכם יכול להיות או צדיק או רשע, וגם כן נביא היה יכול להיות או צדיק או רשע. יש נביאי שקר, אבל שני המילים הן אמת: גם נביא וגם שקר.

ומכיוון שלא יודעים במה מדובר, לא זוכרים במה מדובר. הקשר של המסורת נקטע באיזשהו שלב. אתם זוכרים מה אמר הנביא האחרון? זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב). מי שלא זוכר – אפילו אם זה נכנס בתת ההכרה – שהעולם חי תקופה אחרת לגמרי: התקופה של הנבואה, מי שלא זוכר את זה לא מבין במה מדובר. אז מכיוון שיש לו את ספר התנ"ך בידו – והוא אוהב את זה, זה התרבות היהודית – אז הוא מנסה להציל את כבוד התנ"ך: "נביא? תדעו, זה לא נביא כמו שאומרים הגויים. זה חכם". [לא/או] כתוב נביא, [לא/או/פה] כתוב חכם. ודווקא תדעו: זה נביא כמו שאומרים הגויים, אבל מסטרא של קדושה. תפסתם את חשיבות העניין?

זאת אומרת, אני רוצה עוד להסביר קצת: לא זוכרים את ההיסטוריה. הייתה תקופה של התגלות הנבואה, אותה תקופה נפסקה, וזה סיום תקופת התנ"ך, אז מתחילה ההיסטוריה של היהדות. מי זה 'יהודי' באותה הגדרה? מי שמאמין שבתקופה של העם העברי היו נביאים, והוא מאמין במה שאמרו הנביאים של העם העברי. אבל מה זה באמת 'נביא'? מה זה "וידבר ה' אל משה"? אז זה – אנחנו לומדים את זה בחכמת הנסתר. אבל זה עניין של הגדרות: או אתה מתייחס להגדרה שנביא זה נביא, או אתה מתייחס להגדרה שנביא זה לא נביא! אז אולי תלך לעסוק במקצוע אחר? כתוב בתנ"ך "נביא"! אז אתה בא ואומר: "זה, לא, לא לא, זה שקר". קודם כל זה אנטישמיות: מה? זאת אומרת, הספר שלנו זה שקרים? כן? וחוץ מזה זה - איך אומרים - עם-ארצות גמורה. הוא לא מבין במה הוא מדבר, מכיוון שהוא לא זוכה, הוא לא שייך לזה. אז הוא רואה את נבואת התנ"ך כמו למשל היוונים ראו את חכמת הפילוסופים שלהם. ולכן התוצאות הן אחר, אחרים או אחרות? אחרות לגמרי.

אני רוצה לחזור להבדל שאני מסביר הרבה פעמים, וזה שייך להודות לעולם של חכמת, שיטת המהר"ל[15]: ההבדל בין פרושים וצדוקים. וזה יאיר את העניין. מהי השיטה של הצדוקים? הם נולדו בעם ישראל. בעם ישראל יש עובדה תרבותית גדולה מאוד, ענקית: התנ"ך וכל ספרי המסורת שלנו. ואוהבים את זה. אי אפשר לא להרגיש שקרה משהו עם מה שכתוב בספרים האלו. זה תורה שבעל פה שנכתבה.[16] קרה משהו בעולם, ויש להם סיבות משפחתיות, חברתיות, היסטוריות, להתייחס לאותה תרבות תנ"כית בחיוב. אוהבים את זה. וכשרואים את ההבדל בין [התנ"ך, לבין] מה ששייך לגויים, אז הם גאים מאותה חכמה של התנ"ך. אבל מה הם עושים? לומדים מה שכתוב בספר, ומאמינים במה שהם עצמם מבינים. זה הצדוקיות. אצל הפרושים השיטה היא הפוכה לגמרי: יש – מכוח המסורת, מכוח אמונת חכמים מדור לדור – סיבות לדעת שמה שכתוב בספרים האלו זה אמת. אז מאמינים שזה האמת, ולומדים כדי לדעת במה שצריך להאמין, והתוצאה היא שונה לגמרי. הבנתם את ההבדל של ההגדרות? מאמינים שזה האמת, ולומדים כדי לדעת במה שצריך להאמין. אבל הצדוקים זה ההיפך: לומדים, ומאמינים במה שהם מבינים. זה ההבדל.

אז אני חושב שממש, ההבדל המהותי, זה ביחס לנושא שלנו, זאת אומרת ההגדרה של הנבואה. סוף סוף צדוקי, סוף סוף לא מאמין שהייתה נבואה. מכיוון שזה קשה לסבול לשכל הטבעי: "מה? הבורא עולם התגלה לבשר ודם, תולעת כזו? ואמר לו דברים שאמר? לא. זה חכם, בעל מידות, שחשב דברים טובים, דברים יפים לפי השכל, ומסר את זה לעם ישראל. ומכיוון שבאותה תקופה רוב עם ישראל היו מפגרים, ישראל השנייה או השלישית, אז אמר: אלוקים אמר לי את זה". את מי רוצים להטעות?! תפסתם את חומרת העניין.

ולכן אני חוזר עכשיו לנושא שלנו. זאת אומרת, צריך לדעת, וזה השיטה של המהר"ל, אולי הוא הראשון שאמר את הדברים האלו בצורה כל כך בוטה: שדברי תורה אינם טבעיים, אינם שכליים במובן השכל הטבעי, התורה היא אלוקית, לא שייכת לעולם הזה, ולכן התחלת שורש כל הדברים זה גילוי מעולם אחר. גילוי מן השמיים, כמו שסוף סוף אנחנו אומרים לפי הפסוקים. כן.

קהל: [...] כל הנביאים היו קצת חכמים    

מניטו: לא רק ב[...] אין השכינה שורה אלא על גיבור, חכם, עשיר ועניו. (שבת צב א)

קהל: כן, זה בדיוק השאלה שלי. איך מסבירים שאומרים: שמאז שחרב בית המקדש, הנבואה לא ניתנה אלא לשוטים?

מניטו: טוב, זה לא כתוב 'שוטים'. איך זה כתוב בדיוק? זה גמרא, כן? איך זה כתוב? חוץ מ... מי זוכר את הגמרא הזו? (בבא בתרא יב ב)[17]. כתוב גם ילדים, קטנים...

קהל: שוטה [...] וקטן.

מניטו: 'שוטה' גם כן? לא לא. חרש שוטה וקטן - זה קטגוריה אחרת, זה משהו אחר.[18] אז אני אסביר את זה: זה לא אומר שהקטן הזה הוא קטן מפגר, כן? צריך להבין מה זה: חכמה של הילדים! וצריך גם כן לדעת מה זה חכמה של המשוגעים, נאמר.[19]

זה – הם קשורים לדברים עמוקים מאוד ברוחניות, אבל מכיוון שזה דרך מחלה זה מתבטא ככה. אבל הם מסוגלים להיות קשורים לעולמות עמוקים, עליונים מאוד, שבן אדם שאינו משוגע – אין לו מושג מזה. תפסתם מה שאני אומר? וגם כן, הילד הבריא. הילד הבריא הוא קשור לעולם של חכמה אמיתית. ולכן צריך להבין הדברים האלו. זה לא סתם שזה ככה בגמרא.

וברור שכל הנביאים היו חכמים. אבל התפיסה שלהם לא הייתה דרך שכל, חכמה, אלא דרך ידיעה לפי הנבואה. זה תהליך אחר של הדעת ושל הידיעות. רואה, שומע; ולא מבין לפי השכל. כשאנחנו לומדים כל נביא בתנ"ך – אי אפשר לא למצוא גם כן חכמה. אבל זה לא חכמה של "מי שחשב על הרעיונות, אלו או אחרים, וכתב על זה ספר". תפסתם את העניין? יש עוד שאלות על זה, או נמשיך? [קהל] רק קצת יותר חזק, בקול רם.

קהל: הכלי של התורה שבעל פה, הוא רק הדיבור?

מניטו: לא, ברור שלא. זה החכמה. זאת אומרת, שוב, הנשמה.

קהל: אבל ההעברה?

מניטו: העברה זה הדיבור. אבל הדיבור בין רב ותלמיד – שורש הדברים היה צריך בין אב לבן. אבל סוף סוף, זה אנחנו יודעים שזה בין רב לתלמיד. יש צינורות. זה לא סתם דיבור. זה רוח שעובר דרך הדיבור. יש צינורות. וכך, צריך לזכור מה אומר הזוהר: משנה זה אותיות נשמה. [מקור] רק שנייה, כן?

קהל: [...]

מניטו: נכון, היו הנביאים בגויים, היו גם כן נביאי אמת בגויים. אבל, והכוזרי מסביר את זה,[20] אצל הגויים הנבואה הייתה סגולה של יחידים שהיה בכוחם, בכוח של יחיד, פרטי, כן? הכוח הזה. אבל אצל עם ישראל זה סגולה של הכלל, לא של הפרט. ויש תקופה היסטורית מסוימת – יציאת מצרים – שאז פסקה הנבואה גם כן אצל אומות העולם.[21] אבל לכן הגמרא אומרת: חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.[22]

קהל: איך אתה מתייחס לכל הניצוצות של הנבואה שחוזרים בימינו?

מניטו: טוב, זה – איך אומרים – זה, איך אומרים את זה - façon de parler - צורת דיבור. טוב, אולי אני אסביר קצת על הנושא. ברור לפי מה שאמרנו, בקשר למה שאמר הכוזרי: הסיבה של הפסק הנבואה [...] הסתר אסתיר פני מכם. זה נקרא "הסתרה בתוך הסתרה". כל התקופה מבריאת העולם עד ימות המשיח נקראת תקופה של "הסתר פנים". בתקופה של הסתר פנים יש גילויים. יש מומנטים, אם זוכים יש מומנטים של גילוי אור השכינה. אבל עם הגלות מתחילה תקופה אחרת שנקרא 'הסתרה בתוך הסתרה'.

...ואם הסיבה העיקרית זה חורבן עם ישראל – זאת אומרת עשרת השבטים נעלמו – ולכן עם ישראל הוא בבחינת צמצום,[23] והכלי הוא חָרֶב, הכלי המקבל את הנבואה הוא חָרֶב, כוח של אותה סגולה הצטמצם לרוח הקודש, למדרגות של רוח הקודש – אבל יש הרבה מדרגות של רוח הקודש – למדרגות של חכמה וכן הלאה.[24] אבל הכוח של גילוי הנבואה, כמו שהייתה בתקופה של העם העברי – הצטמצם, מכיוון שהכלי הקולט - כך אומרים? - את ה... השידור נמצא, השדר נמצא,[25] אבל ההקלטה היא בלתי יכולה. זה ההסבר של הכוזרי: בבחינת בכוח, סגולת הנבואה נשארה בעם ישראל.[26] ויש – אפילו בגולה – יש מקרים, בכל דור, של מאורי הגולה שקיבלו דרך רוח הקודש. אם היו חיים בתקופת הנביאים – היו נביאים.

הסיבה השנייה זה פיזור עם ישראל באומות, גלות השכינה. ולכן, עכשיו שאנחנו חוזרים לארץ, אז צריך לומר שזה התחלה של התחלה של התחלה, של תקופה של נבואה. אבל זה התחלה של התחלה של התחלה. ולכן יש תופעות שדומות אולי, [צחוק קל], אבל זה לא נבואה ממש! זה מה שקראת: "ניצוצות של..."

קהל: זאת אומרת, שכל החלומות של הרבנים העליונים האלו.

מניטו: לא, אני מתכוון אולי לתופעה... כי בכל דור ודור היו חלומות של רבנים. רב שאינו חולם אינו רב. [צחוק] אבל אני מתכוון לתופעה אחרת, תופעה חולנית, של הרבה הרבה הרבה אנשים שרואים את עצמם כנביאים. זה חולני. לא, זה עניין... איך אומרים, קשר עם הרוחניות – זה רגיל. אבל מי שאומר ברצינות: "אני נביא, קיבלתי נבואה" – צריך לפחד מזה, כן. [צחוק קל]. לא, מה קורה? כל התופעות האלו, אולי אולי, מתחילות מתחילות, אבל מתחילות בקלקול. כן?

קהל: האם הנבואה ניתנה [...]

מניטו: זה סגולה של כלל ישראל, ושהיא מתגלית ביחידים, שהם יחידי סגולה.

קהל: כן, אבל ברגע שנפסקה הנבואה, בחורבן, נלקחה, ניתנה...

מניטו: לא, לא. האפשרות לגלות את הכוח, [האפשרות] של הכוח הזה להתגלות בפועל – הצטמצמה, יותר ויותר. אבל היא נשארת סגולה של כלל ישראל בכוח. מה שאומרים אומות העולם באותה תקופה - ולפי דעתי, 'הכוזרי' שאני רוצה להביא פה הוא מתכוון למוסלמים ולנוצרים - זה רק חיקוי של זה. אבל זה אני רוצה להסביר מהניסיון שלי: אני חושב שבסגנון היהודי בתקופת הגולה יש משהו דומה לסגנון של הנבואה.[27] אבל זה לא נבואה, פשוטו כמשמעו. אז אומרים: יהודי, הוגה דעות גדול - נביא. לא! זה השאלת הלשון, זה מושאל. נביא בהגדרה של המקרא – ויש הלכות ברורות על זה[28] – יש מהות, צורה אחרת לגמרי. זהו! וצריך להבין, אפשר לתפוס את זה לפי השכל. או הפסוק שאומר: "וידבר ה' אל משה" זה אמת, או זה לא אמת. מכיוון שזה אמת, אז זה היה מסוג אחר לגמרי. הבנתם את ה...

קהל: בתקופה של התגלות הנבואה, יש מקום לאמונה? יש צורך בפקולטה הזאת של אמונה?

מניטו: טוב, לפי ההלכה – לא, לא היה מקום. אף על פי שבתקופת האבות, ואנחנו רואים שזה מתחיל עם אברהם אבינו: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו ו). אבל צריך להגדיר מה זה 'אמונה'. זה לא עניין: אמונה שזה נבואה. אלא אמונה שמה שאמר הנביא יתקיים. אמונה בבשורה [מקור מהפכת הזהות]. לא אמונה שזה באמת נבואה אמיתית. כולם ידעו, לא האמינו, ידעו שזה נבואה. אבל צריך כוח כדי להאמין בקיום הבשורה של האמונה. וזה הזכות של המאמין באותה תקופה.[29]

ואני חושב שזוהי גם כן אצלנו - אחרי תקופת הנבואה - ההגדרה של הזכות של האמונה: יש לנו בשורות, ואנחנו מאמינים שזה יתקיים למרות כל מה שמתרחש בעולם. למשל, אני זוכר כשהיינו בגולה, אלפיים שנה, כל בוקר היינו אומרים: "אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו" (תפילת שחרית) – מה? מה? איפה בגטאות? איפה אצל אומות העולם? איפה? כל העולם חשוך! איפה בגיהנום? והיינו אומרים באמונה שלמה: "אשרינו מה טוב חלקנו", היינו שרים את זה. זוכרים? [צחוק] צריך להיות משוגע, כן? - לא, זה האמונה. [צחוק]. זאת אומרת, למרות כל מה שמתרחש בעולם, אני מאמין שכל מה שאמר הקב"ה דרך הנביאים – סוף סוף זה יתקיים! למרות אומות העולם, למרות אמריקה, ולמרות כל העולם. זה כוח האמונה. אין בזה מושג דתי תאולוגי רגיל, כמו שאומרים הגויים: "אני מאמין במציאות האל". או אתה יודע, או אתה לא יודע! מה זה "אתה מאמין"? זה מסופק. מה, אתה מאמין? אולי... תפסתם מה שרציתי לומר ולא הצלחתי?... שמעתי סיפור יפה מאוד, מי סיפר לי את זה? שכחתי. ילד קטן... אה כן כן, ילד קטן – אבל מי סיפר לי את זה? חבל, הוא לא זוכה להזכיר את שמו, אבל שכחתי, זה יחזור פעם. ילד קטן פעם היה בכותל, ושמה היה איזה עיתונאי... לא, זה לא היה בכותל, זה היה דווקא במגרש הרוסים. אבל מי סיפר לי את זה? זה היה בשבת, או באיזה יום חג. והיה איזה עיתונאי זר, שהיה לוקח תמונות. אז הילד התקרב ואמר לו: "אתה לא יודע שזה שבת? אסור לצלם". אז העיתונאי אמר, בעברית, הוא היה יודע עברית: "אבל אני לא יהודי" - "טוב, אתה לא יהודי, אבל אתה יודע שזה אסור לצלם בשבת, כן?" [צחוק]. אבל הוא אמר: "עזוב אותי, אני לא מאמין שיש אלוקים". אז הוא אמר: "לא, אז זה מסוכן בשבילך. אם אתה לא מאמין שיש, אתה גם כן לא מאמין שאין". [צחוק מהקהל] טוב, זאת אומרת אמונה זה סוף סוף ההיפך של ספק. מבינים את זה.

אז בתקופת הנבואה – וזה מה שרציתי להסביר – לא היו אומרים אחרי ברכה: "ברוך הוא וברוך שמו, אמן", אלא היו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לא היו אומרים "אמן", אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (ירושלמי, ברכות, ט ה) מכיוון שהיו יודעים, רואים, זה היה מוחש. זוכרים את הפסוק? "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" (תהלים צב ג). זאת אומרת כשלא רואים, אומרים: אני יודע, אף על פי שאני לא רואה, אני מאמין. אבל כשזה ביום, כשזה מתגלה, אז אין מקום למושג של אמונה בהגדרה התאולוגית הדתית: "אני מאמין שיש", או "אני מאמין שזה נבואה" או "לא נבואה". זה לא! אין מקום לאמונה. זה ידיעה, זה ניסיון. אבל אנחנו לא חיים בתקופה שכזו. יש לנו זכר מזה. מי[30] שנותק מהזכר הזה, לא תופס במה מדובר.

אלא מה? הייתה אמונה. שמה שהבטיח הקב"ה זה יתקיים. וזה – יש זכות בזה, מכיוון שלא רואים. איפה הקושי? אם אפילו אדם גדול, מלך, היה מבטיח וזה לא מתקיים, הייתי אומר: אפילו שהוא מלך, הוא לא כל יכול, אז זה טבעי שזה לא מתקיים. אבל הקב"ה מבטיח וזה לא מתקיים? יש מקום לזכות להאמין שזה יתקיים למרות הכול. וזה הזכות של אברהם אבינו: "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". במה האמין? לא שיש ה', אלא שיהיה לו בן. האמין בבשורה. הבנתם את זה? הוא היה חושב שאין לו זכות לבן. הקב"ה מבטיח לו, וסוף סוף האמין בזה. בזה יש זכות. זה לא עניין שהאמין שיש ה'! זה התאולוגים אומרים את זה, הפילוסופים [צחוק]. תפסתם את ההבדל?

קהל: אז מה שאמר על עם ישראל, תורה שבעל פה או נבואה?

מניטו: אני חושב שזה מה שנקרא בפסוק של מלאכי הנביא: "זֶכר" (מלאכי ג כב). וגם כן בתורה, שורש הדברים זה יציאת מצרים, מה קרה ביציאת מצרים: זכרו, זכרו, זכרו. והרבה יהודים שאומרים שזוכרים – לא זוכרים. מכיוון שמדברים על דברים כאילו זה מתרחש בעולם שלנו, לא דרך הניסים האלו. לא זוכרים מה קרה באמת. וזכרת, וזכרת, וזכרת. למען תזכור, למען תזכור. אז אני חושב שה"זֶכר" שמר אותנו.

 

 

אמונת חכמים

ביתר דיוק אולי - זה מה שלפי הנושא שלנו, תורה שבעל פה: אמונת חכמים. ואני קיבלתי מרבותיי הגדרה של אמונת חכמים פשוטה מאוד: זה האמונה שהחכמים הם חכמים. זה אמונת חכמים. אמונה שחכמים הם חכמים. אולי אני אתן דוגמה, וזה קשור, ואחר כך נחזור ל"כבד את אביך ואת אמך", אבל זה אותו עניין. פעם הסברתי דרך חידוש, מה כתוב בתפילה של ערב שבת: "מגן אבות בדברו, מחייה מתים במאמרו". מי שיכול בדברו להגן על האבות, אז הוא יכול להחיות מתים במאמר שלו. תפסתם את זה? לפי הפשט, זה שייך לקב"ה: הוא מגן אבות בדברו, מחייה מתים במאמרו. אבל בקשר לעניין של הזֶכר: מי שמסוגל להגן על האבות – "מגן אבות בדברו" - כשהוא מדבר, אז הוא יכול להחיות מתים במאמרו. זה מובן? טוב. לא? לא תפסתם? טוב, כמו שאני אמרתי מקודם: הנשמה מבינה. אבל העניין הוא ככה: שלהאמין שחכמי ישראל הם באמת חכמים. שיודעים על מה הם מדברים. אז מכיוון שכל חכמת ישראל זה ההסבר, זה הפירוש של התורה שבכתב, אז להאמין שבחכמה של חכמי ישראל יש הבנה במה מדובר בכל המסתורין האלו שכתוב בתנ"ך, ושאף אחד לא יכול להבין את זה לפי שכלו. צריך להסכים בזה. זה ספר מוזר כל התנ"ך. מדברים על 'מלאכים', מלאכים. מה זה מלאך? מי מאיתנו, חוץ מבתי חולים, ראה מלאך? התורה – פשוטו כמשמעו – מדברת על מלאכים. צריך להודות: או שאנחנו לא מבינים במה מדובר, או שכן, זה היה, אבל העולם לא היה באותה תקופה של התגלות, או של אי-התגלות שאנחנו חיים בו. אז זה עניין של אמונת חכמים.

והסיבות להאמין שחכמי ישראל הם חכמים בא מהזֶכר, מכוח הזיכרון, לא מכוח השכל. וזה סגולה של הכלל. מי שמכיר את עצמו כשייך לכלל ישראל, להיסטוריה של כלל ישראל, אז הוא משוכנע שהייתה נבואה, והחכמה היא חכמה, וכן הלאה. מי שלא רואה את עצמו כשייך לכלל ישראל, אז רואה את החכמים כפילוסופים.

רק רציתי לתת איזה דוגמה, אולי קצת קצת, ככה, פדגוגית. אני זוכר כשלמדתי פילוסופיה אצל הגויים, המרצה היה מצטט פילוסופים גדולים, על נושא מסוים: "אז פלוני אמר ככה, הסבר מבריק. אלמוני אמר ככה, הסבר יותר מבריק" - גדולים של ההיסטוריה של הפילוסופיה. ואחר כך המרצה אמר: "ואני אומר..." [צחוק] תפסתם את ה... מגוחך, לגמרי! ולא תופסים איך זה מגוחך. ופעם אני הבנתי את זה: שלא כל מורה להיסטוריה הוא היסטוריון. אבל גם כן לא כל מורה של פילוסופיה הוא פילוסוף. תפסתם את זה... [צחוק]. אז האם אפשר לקחת אותה שיטה בתורה? "ר' עקיבא אמר, ר' ישמעאל אמר, ר' יהושע אמר, ואני אומר". מגוחך! זה עניין של אמונת חכמים. להאמין שהחכמים היו חכמים. או: "ישעיהו הנביא אמר. ואני חושב שאפשר לומר ש..." [צחוק]. באיזה עולם אנחנו חיים? [צחוק קל] תפסתם את העניין? טוב, מה אתה רוצה להגיד?

קהל: [...]

מניטו: זה מגוחך לגמרי. למשל, אני אתן דוגמאות בעולם הפילוסופיה שאני מכיר קצת, קצת קצת. תפיסת פילוסוף מיוחד, היא שלמה כשלעצמה. זה עולם שלם, עם דיבור שלם, דקדוק שלם, וכל מושג יש לו משמעות מיוחדת. עולמו של שפינוזה זה עולם אחד. עולמו של דקארט זה עולם אחד. של קאנט זה עולם אחר. אז בא מרצה לפילוסופיה, ועושה סינתזה בין מושגים שלו, ושלו, ושלו. או הוא עצמו הוא פילוסוף, אז הוא נותן – איך אומרים Discours בעברית? שכחתי. [קהל: נאום] נאום, מסה שלו, זאת אומרת פילוסופיה שלמה של השקפת עולם, או הוא סתם מורה לפילוסופיה - זאת אומרת טלאי על גבי טלאי, לוקח קצת מזה, קצת מזה, קצת מזה, ועושה איזה מין סינתזה, ואומר: "ואני אומר ש..." לא. אם נתייחס לדברים ברצינות, אז מתגלה פה משהו מגוחך לגמרי. תפסתם את העניין? אז בוא, פילוסופיה זה פילוסופיה. אבל בעולם התורה, 'לשחק' ככה? זה יותר ממגוחך. וזה העניין של אמונת חכמים.

למשל, אמורא לא יכול להתנגד לדברי תנא. הראשונים לא יכלו להתנגד לדברי אמוראים, גם סבוראים, גאונים וכן הלאה. אחרונים לא יכולים להתנגד לדברי ראשונים. וכן הלאה. יש איזה התפתחות של לימוד התורה, אבל כל אחד סומך על מה שהיה קודם! מה הבסיס? אמונת חכמים. זה האמונה שהקודמים ידעו במה דיברו.

וכל זה חוזר סוף סוף לנבואה, כי כל התורה שבעל פה שלנו זה פירוש של הנבואה. אבל עיקר הנבואה הייתה בעל פה, ונכתבה. ולכן אנחנו חוזרים. ולכן מי תופס את האמת שיש בדברי חכמה האלו? לא השכל. צריך שכל, טיפש לא יכול ללמוד תורה. אבל זה לא השכל שלו שלומד תורה, הנשמה שלו לומדת את התורה. טוב, אז זה עולם אחר לגמרי.

קהל: כל העניין, 'אמונת חכמים' קשור ל"אומר דבר בשם אומרו"? (מגילה טו א)

מניטו: זה, נאמר, ערכים ששייכים לנושא. מי שיש לו אמונת חכמים, אז הוא יודע שיש לו חובה לאמור דבר בשם אומרו. מכיוון - אם אני יכול להדגיש את זה לפי התוכן - מכיוון שכל דבר יש לו משמעות אחרת אם מישהו אחר אמר אותו דבר. אותו דבר – אם חכם זה אמר, יש לו שייכות לאיזה מתכונת של חכמה. אותה מילה בשיטה אחרת, יש לה משמעות אחרת. למשל, כשזה איזה חכם נוצרי אומר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", יש לו משמעות אחרת כשזה ר' עקיבא אמר את זה. משמעות אחרת לגמרי, זה בא מעולם אחר לגמרי. אז כדאי לדעת מי אמר מה. זה מובן. כן?

קהל: האם אפשר ללמד תורה לחולי נפש?

מניטו: אפשר ללמד תורה,

קהל: כאילו נניח, להלכה או משהו כזה, אפשר ללמד...

מניטו: כן. זאת אומרת, "כי היא מרפא לנפשך",[31] יש כלל כזה. אבל רק מומחה, רופא נפש, יכול להיות להשתמש בדברים האלו. ואפשר לרפאות חולה נפש דרך דברי תורה, אבל רק מומחה יכול לעשות את זה! אפשר להרוס נפש עם דברי תורה, גם כן. צריך לדעת את זה. תלוי מי המקבל, תלוי איך זה מתפקד, איך זה מגיע לו. ולכן יש הרבה הרבה דברים שאסור ללמד ברבים! כי צורת הדברים שהיא טובה מאוד לנפש אחת, היא מזיקה לנפש אחרת. צורת הדברים.

אז אני חושב שפה הגענו לנקודה חשובה. מצווה כזו: "כבד את אביך ואת אמך", זה לא מ'השכליות', כמו שרבים חושבים, אלא מ'המוסכמות'. זאת אומרת השכל מסכים שזה טוב, מכיוון שיש לו ניסיון מצד אחר, מצד נשמתו של האדם הזה. זה מובן?

אז לכן המהר"ל הסביר שזה "טוב מעצמו".

 

 

בתורה יש צד של חסד אבל גם צד של דין: יש הכרח שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב של התורה

"ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה כבד הוא טוב ואינו מחויב בעצמו"

אז יש עוד מדרגה. קודם כל זה טוב, הניסיון שלנו מורה שזה טוב. אבל זה לא רק טוב, הוא מחויב. זוכרים מה שלמדנו מקודם: מים, אש, מדבר. אז פה יש משהו מקביל: דברי תורה הם מצד החסד, כמו המים. אבל הם גם כן ההכרח המוחלט, הדין המוחלט, כמו האש. לא רק שזה טוב, אלא זה מחויב בעצמו, זה הדין הגמור. הטוב, ה'טוב מאוד' - זה אלוקי. 'המחויב בעצמו' – זה אלוקי. זה הדבר השלישי. כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה אבל אינו מחויב. תפסתם את הצד הזה? זה דברים טובים מעצמם. אבל יש עוד ממד: שאני מחויב בזה, אני מצווה בזה. ולכן באה התורה כדי למסור לנו את הדברים הטובים האלו בבחינת מצווה, כדי לקבל שכר של מצווה. למה? מכיוון שלא רק שהדבר הזה הוא טוב, אלא מחויב, הכרחי. זה בא לא רק מהטוב שבא מהבורא, אלא יש הכרחיות שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב הזה. יש צד החסד וצד הדין גם כן. ולכן "התורה נמשלה למים, התורה נמשלה לאש, וניתנה במדבר", זוכרים את זה? זה ההסבר הקודם של המהר"ל.

קהל: אבל ההכרחיות מאוד קרובה לטבעיות.

מניטו: כן. פה יש שני מושגים: מכיוון שהם דברים הכרחיים, אז התורה – נצטווינו בה. הקב"ה היה צריך לחכות עד שעם אחד היה מוכן לקבל את זה בבחינת ציווי. אבל משורשם, מלכתחילה, הם דברים הכרחיים, והיה צריך לקבל אותם כציוויים.

 

 

תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב

אז אני אסביר את הנקודה הזו: תקראו את הפסוק "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג ד). הפשט שׂם את הדגש על "מורשה קהילת יעקב". פה כבר יש נושא מסוים: למה קהילת יעקב, ולא יצחק ולא אברהם למשל, אולי נלמד את זה אחר כך. אבל מה שאני רוצה להדגיש: "תורה ציווה לנו משה".[32] זאת אומרת: התורה שמשה מסר אותה לנו בבחינת מצוות – היא "מורשה קהילת יעקב". תפסתם את הדיוק שיש פה? תורה ציווה לנו משה. כי האבות קיבלו את התורה, אבל לא בבחינת ציוויים, בבחינת מידות. קיימו את התורה, אבל בבחינת מידות. מה החידוש עם משה רבנו? זה צד הצו, הציווי שבתורה. וזה קשור למושג של 'כלל ישראל'. מכיוון שזה כוחו של משה - שעשה מישראל כלל. אז באה התורה ליחיד דרך הכלל, דהיינו דרך הצו, הציווי, הצד של הציווי.

אז פה יש שני מושגים שצריך להבין אותם: הדברים האלו הם הכרחיים. הם טובים - זה אנחנו יודעים מהניסיון: מי שמתנהג לפי הדברים האלו רואה טוב בעולם, הטוב האמיתי.[33] אבל לא רק שהם טובים, הם הכרחיים לפי האמת המוחלטת, כך צריך להיות אם האדם רוצה להיות ב'צלם אלוקים'. אם האדם רוצה להיות בעל חיים טבעי – אז זה לא הכרחי, הוא יכול להחזיק תורת חיים אחרת לגמרי. מבינים את זה? הם דברים הכרחיים, והשכל תופס את הצד ההכרחי הזה, אבל כשקיבל מידע על הצד הטוב שיש בעניינים. אז מכיוון שהם הכרחיים - והשורש של הקנה מידה הזה זה מידת הדין, זה הדין, האמת המוחלטת, מידת הדין שנמשלה לאש - אז זה כדאי שנהיה מצווים מהם.

ואחר כך, אם אני זוכר היטב, המהר"ל מביא את המאמר של הגמרא: "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה" (קידושין לא א). אז יש שני ממדים, שתי מדרגות: הדברים האלו הם טובים; חוץ מזה, הם הכרחיים. אבל יש שכר מסוים: לקבל את זה דרך ציווי, ולא דרך תפיסת ההכרחיות שלהם דרך השכל. אלא בבחינת "אני צריך לצאת מידי חובה".[34] זה אני צריך להסביר את זה אחר כך, אבל צריך לדייק במושגים האלו. לכן אני חוזר על הפסוק: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". החידוש שבא דרך משה רבנו זה ה"צו את בני ישראל", צו. זה מובן?

קהל: זאת אומרת, [...]?

מניטו: גם כן

קהל: אחרי שאמרו "נעשה ונשמע" [...]. אז הקב"ה למעשה הכריח אותם לקבל את התורה.

מניטו: זה קשור לנושא, אבל אולי לא בדיוק באותה צורה. זה הסמל נאמר של ברית התורה. זה דומה לנישואין: הכתובה נכפית בקידושין על הבעל ועל האישה. זה כמין "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח ב), זה חופה, אבל זה הר כגיגית. זאת אומרת זה נחתם. אבל למה היה צריך איזה חוזק כזה? הם רוצים, אוהבים זה את זה! כן, אוהבים זה את זה - זה ברור, ולכן יש מקום להאמין שהם שייכים זה לזה. עם ישראל ותורה, הבעל והאישה. אבל זה, בו ביום, בהתלהבות של השמחה של האהבה. אולי למחרת זה ישתנה? אז כדי שזה יהיה, איך אומרים את זה? [השתתפות מהקהל] שזה יהיה – זה מושג יורידי אולי – שזה יהיה 'נחתם', שזה יהיה ודאי, חתום, אז כופים עליהם בכל זאת. אבל על מי כופים? על אלו שהיו מוכנים לזה. אבל זה נותן איזה מין גושפנקה, נצחיות.[35] זה לא כל כך הצד הרשמי, אלא הצד – איך אומרים את זה בעברית, שכחתי? בלתי רברס? [התערבות מהקהל] – הבלתי חוזר.

קהל: זאת אומרת, שזה לא ניתן לאלה שלא הסכימו?

מניטו: ברור. הגיעו עד מעמד הר סיני לאמור: "נעשה ונשמע". אז ככה? נעשה ונשמע? אתם בטוחים? אז עכשיו זה סופי. [צחוק קל] הבנתם את העניין. אבל זה היה בבחינת כלל ישראל.

 

 

עץ הדעת ועץ החיים

קהל [בתיה לנצט]: אני רוצה להבין משהו לגבי המרידה הראשונה, שהקב"ה ציווה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע - "לא תאכלו". זאת מצווה. מצווה, האם המצווה הזאת היא טובה מעצמה,

מניטו: כן.

קהל: ממידת החסד, או רק ממידת הדין, לראות אם הם יעמדו בציווי?

מניטו: ברור, ברור שצריך להבין את המצווה הזו, שהיא מצוות לא תעשה. יש מצוות עשה: "מכל עץ הגן אכול תאכל ממנו" (בראשית ב טז) – מצוות עשה. מצוות לא תעשה מיד: "ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, כי ביום אכול..." (שם, יז) טוב. ההסבר הוא, בקצרה, שהיה צריך סדר: לאכול קודם כל מעץ החיים, ואחר כך מעץ הדעת טוב ורע.[36] ולכן האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע לפני עץ החיים – בא ממידת החסד, אף על פי שצורת האיסור זה מידת הדין. זה מובן? "זה דבר טוב מעצמו".[מניטו אומר מעצמו, המהר"ל כותב בעצמו. חשיבות לדעתך?] אולי תפסתם את תוכן הדברים? אנסה להסביר את זה, זה עניין לא קל.

אולי רק הגדרה קטנה, קצרה מאוד, לפי הפשט של הביטוי: "עץ הדעת טוב ורע". רגילים להבין את זה כאילו היה כתוב: "הדעת הטוב והרע". וקראתי הרבה הרבה הסברים שמכיוון שאכל מאותו עץ, אז הוא קיבל נפש מוסרית, חכמת המוסר, וכן הלאה. זה לא מדויק. צריך להיות כבר [עם] נפש מוסרית כדי להבין מה זה איסור, מה זה לא איסור.[37] מבינים את זה. כתוב: "עץ הדעת טוב ורע" - טוב ורע מעורב. דברים שהם בבת אחת, בערבוביה, גם טוב וגם רע.[38] יש ידיעה מסוימת, סוג של ידיעה, תפיסת העולם, שרואים את העולם טוב ורע בבת אחת. "עץ הדעת טוב ורע". אז מי שלא אכל כבר מעץ החיים, ואוכל אותה ידיעה של טוב ורע, אז אם חלילה וחס – "פן ישלח ידו" - אם אוכל במצב של ערבוביה בין טוב לרע את עץ החיים, אז הוא יישאר לנצח מקולקל. זה בקצרה כל הסיפור הזה. ולכן יש סדר: קודם כל הערכים, ואחר כך חכמת טוב ורע. מבינים את זה?[39]

קהל: 'עץ החיים' זה הערכים?

מניטו: כן, ברור. הערכים של החיים.

קהל: אבל איך יודעים שהם לא אכלו מעץ החיים קודם כל?

מניטו: לא, לפי הסיפור, הקב"ה ראה אותם. הוא יודע. לפי הסיפור, כן? זה קשור לעניין של הנחש: הנחש הטעה אותם.

אתם יודעים, זה דוגמה מאפיינת למה שאמרנו מקודם: מי שלא מאמין באמיתות התורה - שזה נבואה אמיתית - אז יש לו סיפור כזה: טוב, "גן עדן" - אולי אפשר להסכים. [...] זה עניין אחר. גן עדן. טוב. "עץ הדעת טוב ורע" – לא מבינים, אבל [אצבע צרידה], טוב, ניחא. אבל נחש?! נחש שמדבר?! אז... אין ברירה: או להאמין שלא מבינים, ויש מה להבין, או לא להאמין שזה אמת. זה רק מיתוס, משהו כזה. ואין... אין אפשרות אחרת. זה מובן? אז זה רק לעניין הזה.

טוב אני רוצה בכל זאת להמשיך קצת, אבל הגענו. מכל מקום למדנו דבר חשוב: דוגמה אחת מאפיינת מאוד שדברי תורה אינם טבעיים: "כבד את אביך ואת אמך". יש עוד שאלות לעניין?

קהל (גבריאלה בן שמואל) אבל כל השאלה של [...], זאת אומרת, איך יודעים שהם לא אכלו? כי הקב"ה אומר: כי ברגע שתאכלו "מות תמותון". זאת אומרת, אם הם היו אוכלים מעץ החיים קודם כל, הם לא היו...

מניטו: לא לא. אבל צריך להבין מה זה, צריך להבין גם כן את הפשט של הפסוק הזה: "כי ביום אכלכם ממנו מות תמותון" (בראשית ב יז). היה מספיק לומר: "תמותון". מה זה "מות תמותון"? המדרש מסביר את זה [מקור][40], וצריך להבין את זה: שהמיתה שלכם בעולם הזה, תהיה גם כן המיתה לעולם הבא. "מות תמותון": מות בעולם הזה, תמותון בעולם הבא. מכיוון שלפי הפשט המדויק: תמותון בעולם הזה, ומות בעולם הבא, ולכן המדרש מסביר את זה. זה מובן? זאת אומרת: מי שאוכל מאותו פרי, אז הוא חי את החיים שלו בעולם הזה, וכשמגיע למיתה הביולוגית – זה הסוף. אין לו חלק לעולם הבא, במושגים התלמודיים. ומיד המדרש מסביר גם כן באותה סוגיה, כי יומו של הקב"ה זה אלף שנים.[41] אז זאת אומרת, התקופה של אותה תרבות של אדם הראשון – כשתסתיים, תסתיים, אין לו חלק לעולם הבא. זה מה שצריך להבין. אבל מכיוון שכך, שהם חייבי מיתה, אם אוכלים מעץ החיים על עץ הדעת טוב ורע, יקבלו נצחיות מעץ החיים, ויהיו לנצח מקולקלים. לכן זה מחסד עליון שבא התיקון של המיתה, כדי למנוע אותם מזה.

אז לא נתתי תשובה לשאלה. צריך להבין את זה ככה: כשהקב"ה אומר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו, ולקח או אכל מעץ החיים, וחי לעולם". אז "פן ייקח ידו ולקח מעץ החיים" - זה סימן שלא לקח.

 

 

הנחש הקדמוני

אולי אני אוסיף עוד קצת הסבר, לפי דעתי אפשר לקשור את זה לכל הנושא שלנו. אולי כלל אחר: עד שנברא אדם הראשון, הנחש היה הכי מפותח מחיות השדה. ולפי התורה, הוא היה מדבר, היה לו קומה זקופה, הוא היה מזדווג פנים אל פנים. זאת אומרת: תרבות שלמה. איזה מין אדם טבעי. אני אומר 'מין', כן? אדם טבעי. וזה סוף של איזושהי תקופה של בעלי חיים, שהגיעו מכוח האימרה האלוקית של הבורא: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בראשית א כד), הגיעו קרוב קרוב קרוב אולי, לדגם הזה של 'נפש חיה' ממש.[42] לפי פירושו של רש"י: דעה ודיבור.[43] אז דיבור היה גם כן, דעה לא. ומה אומר הכתוב? "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג א) אף על פי שפשט המילה "ערום", זה ערום פשוטו כמשמעו, זאת אומרת.

קהל: ללא בגדים.

מניטו: כן. יש ביטוי בעברית? לא עורמה, אלא?

קהל: ערום.

מניטו: 'ערום', נכון. 'ערום' אפשר להבין דרך עורמה. והמחשבה שלו הייתה מפותחת. אבל זה אדם טבעי, שנקרא 'נחש'. אבל "כי לא נחש ביעקב" (במדבר כג כג), תזכרו את זה. אדם טבעי. והוא לא הגיע להיות כלי לנשמה האמיתית. ולכן הקב"ה מחליט: מכיוון שהארץ לא הצליחה בציווי הזה: "תוצא הארץ נפש חיה", אז אני אעשה את זה בעצמי: "נעשה אדם בצלמנו". אז פתאום הנחש הזה... ויתכן שבמדע, יש איזה רמז שזה האדם המאובן, אני לא יודע. אבל זה לא האדם הראשון שלנו. ויתכן ש... אז פתאום הנחש הזה בא, רואה בעולמו: עם ישראל, אדם הראשון - כי זה אותו עניין בין הגויים ועם ישראל. התחרות בין מה שקרה בתרבות המצרית: פתאום עם ישראל יוצא ממצרים, וכן הלאה. אתם זוכרים שיש איזה רמז: היה גם כן איזה מין גן עדן במצרים. "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג י) זוכרים את הפסוק הזה? אז באותה התרבות המצרית, היה גם כן הנחש,[44] היה גם כן אדם הראשון, והיה גם כן גן עדן.[45] וזה רק דוגמאות, כדי רק לשבר את האוזן.

אז הוא רצה, איך אומרים את זה, להכניס זוהמה באדם הראשון. ודרך העורמה שלו, הוא הסיט את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת טוב ורע – הפילוסופיה של התקופה שלו, של הנחש – ולפני לאכול, קודם לאכול את עץ החיים. "כי עץ חיים היא למחזיקים בה". (משלי ג יח). זה רק דוגמה. אני לא רציתי להגדיר... את פשט המאמר. תפסתם פחות או יותר איך אפשר להבין את הדברים האלו.

אז מי שאוכל מעץ החיים – התורה, אחר כך הוא יכול להגיע לחכמה הזו של דעת טוב ורע. זה לא מזיק, אדרבא. אבל מי שמתחיל בדעת טוב ורע – זה מזיק. טוב פחות או יותר רציתי להסביר את הסדר של העניינים. הבנתם את זה?

קהל: יש פירוש שלמעשה הנחש הכיר את חוה. היא מיוחדת, כי "הנחש השיאני", מלשון איש (יבמות, קג, ב).[46]

מניטו: כן, זה עוד נושא אחר, זה עוד נושא אחר. היא קיבלה זוהמה. טוב, זה נושא אחר, זה נכון, זה אמת, כן. טוב, אז מה ההבדל בין חכמת הנחש וחכמת האדם? זה ההבדל! החכמה הטבעית, והחכמה האלוקית.[47] זה ההבדל. זה קשור לאותו כלל.

קהל: כשהנביא אומר...

מניטו: כי הקב"ה ברא את האדם עם כל הכוחות האלו. אבל זה מתפתח מכוח הטבע של האדם. והשכל של האדם, מחוץ לכל נבואה, יכול להיות מאוד מאוד מתוחכם. וזה הפילוסופיה – היא מתוחכמת מאוד, אבל זה מחשבה טבעית. תפסתם את ההבדל? זה נקרא 'ערמה', וזה נקרא 'חכמה'. זה ההבדל בין הנחש והאדם. פה יש ערמה, פה יש חכמה. מה ההבדל? זה גילוי הערכים המוסריים של התורה האלוקית. זה ההבדל בין חכמה וערמה.

מה אומר יצחק אבינו לעשו? בלשונו הוא, עשו? "בא אחיך בערמה". הערמה שלך. מה אומר רש"י? בחכמה. תראו את רש"י שמה (בראשית כז לה).[48] זה ההבדל! "כי לא נחש ביעקב". לשון הנחשים זה עשו.[49] אז יצחק מסביר לעשו – "בא אחיך בערמה"[50] – מה אתה מתלונן? אבל רש"י מפרש: זאת אומרת בחכמה. יעקב זה חכמה, עשו זה ערמה. מה ההבדל? ההבדל זה לא בכוח השכלי, אלא בערכים המוסריים, בקדושה, [בערכים המוסריים] שמביאים לקדושה.

קהל: מה [...] כשרואים תלמיד חכם מתפלל עם כוונה הוא לוקח כל הקהל איתו בתוך התפילה ומכניס אותם ב...

מניטו: זה דוגמה, זה דוגמה. ואם אין לו כוונה – זה לא תפילה, זה אופרה. משהו דומה. ברור? זאת אומרת, השליח ציבור שיש לו כוונה, שהוא – שמאמין במה שכתוב על ארון הקודש – "דע לפני מי אתה עומד". יש מישהו. מי שלא עומד לפני ה'מי' הזה, אלא הוא שר לפני הקהל, זה אופרה, זה לא... אז לא מתפללים, אלא...

קהל:

מניטו: כן [צחוק משותף]. נכון. ומה שרציתי להוסיף, זה שההבדל בין חכמה בלי ערכים מוסריים - זה ערמה, והחכמה עצמה. אבל זה נעלם ממני, אני רוצה שהוא יחזור. זה קשור לנושא של ה... טוב, זה גם כן קשור למה שאמרנו: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". זה... טוב, זה נעלם ממני.

אה, אולי נגמור עם הפסוק הזה: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". אז קודם הדגש על ציווה, כן? זה מובן פחות או יותר? ועכשיו בסוף הסיפא של מקרא, בסוף הפסוק: "מורשה קהילת יעקב" – זה קשור להגדרה של תורה מן השמיים. אני רוצה להגדיר את זה בקצרה: תורה [ה]מבוססת רק על מידה אחת, לא צריכה להיות מן השמיים. יש בכוחות הטבע של האדם לכתוב תורה של מידה אחת.

[הפסקה בהקלטה]

 

 

הערות

 

[1] ראו בזוהר, פרשת תרומה, דף קנז ב: פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטובָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְבָרְכִים, בְּחוּץ לָאָרֶץ מִנַּיִן לָנוּ, שֶׁהֲרֵי בְּגָוֶן זֶה לֹא צָרִיךְ? אֶלָּא, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, חִלֵּק אֶת הָאָרֶץ. הַיִּשּׁוּב הוּא לְצַד אֶחָד, וְהֶחָרָבָה הִיא לְצַד אַחֵר. חִלֵּק אֶת הַיִּשּׁוּב וְהִקִּיף אֶת הָעוֹלָם סְבִיב נְקֻדָּה אַחַת, וּמִי הִיא? הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הִיא מֶרְכַּז הָעוֹלָם, וּבְאֶמְצַע הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הִיא יְרוּשָׁלַיִם. אֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם הוּא בֵּית קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים. וְכָל הַטּוּב וְכָל הַמָּזוֹן שֶׁל כָּל הַיִּשּׁוּב יוֹרֵד לְשָׁם מִלְמַעְלָה, וְאֵין לְךְ מָקוֹם בְּכָל הַיִּשּׁוּב שֶׁלֹּא נִזּוֹן מִשָּׁם.

[2] למשל תפארת ישראל, פרק כד.

[3] עוד על הנושא, ראו בשיעורים על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 5, בפרק על פסיקת הלכה לפי בת קול.

[4] וכן ראו ברש"י, שבת קטו, ד"ה: טעונין גניזה גניזה.

[5] הרחבה על הנושא, ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 20: "תשמע, תשמע, האותיות, היו קודם כל בעל פה, רק אחר כך, למפרע בכתב: "ויאמר ה' אל משה". לא כתב, אמר. יש מצווה: כתוב! כדי לא לשכוח. זה למפרע! מלכתחילה זה דבור, כי (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א') "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם". [25]מי שלומד את האותיות דרך הכתב, זה כדי להגיע למשמעות של המאמר של כל אות ואות. ברור. זה משני הצורה, זה משני. תראו אח"כ , זה רק כדי לעזור למתחילים כדי להגיע במה מדובר. במה מדובר זה למעלה מהאותיות, זה שם שלא נכתב ולא נקרא. הכתיבה זה למפרע, זה ממש מאוחר בתהליך הזה. אני למדתי שזה סימן של ילדות של האנושות. זה נושא אחר, כי בנושא שלנו יש גם כן מדרגה שגם הכלים של האותיות זה לא כתב. יש מדרגות שגם הכלי של האור זה אור. וכשהיה צורך לכתוב כדי לזכור זה סימן של ירידה. אני זוכר את הרב צבי יהודה ז"ל כשהיה כועס על מה שאומרים על איך קוראים לו, יהודי חשוב, אחד העם, זה לא סתם אחד העם, שאמר 'עם הספר', הוא (הרב) היה כועס על זה: אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים או כותבי ספרים. אנחנו עם של מי שנתן את הדיבור שנכתב בספר. העיקר של תורה שבעל פה, קודם לגמרי על התורה שבכתב. זה אסון שקרה, שהחליפו את הסדר, זו צדוקיות."

[6] מניטו נהג לצטט בהקשר זה את הפסוק "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". והשוו לדיון של הראי"ה על היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ב'אורות התורה' פרק א.

[7] השוו להסבר המהר"ל על היחס של הגויים למצוות וכיבוד הורים, בתפארת ישראל פרק מא, ובחידושי אגדות קידושין לא א. ואולי ניתן להסביר שקיום 'כיבוד הורים' אצל הגויים שונה במהותו מזה של 'כיבוד אב ואם' על פי התורה, על פי דברי מניטו בשיעוריו על 'נתיב התורה', שיעור 7:" למשל תראו איזה, איזה מצוה שכלית, מובנת, הגיונית, "כבד את אביך ואת אמך" – כן, כאילו לומדים את זה מהטבע. דווקא ההיפך. המשמעות של "כבד את אביך ואת אמך" מהתורה היא מורה שזה ההיפך של הטבע. לפי הטבע זה ההיפך. ולכן, מכיון שלפי הטבע זה ההיפך, חידשה התורה את המצוה ההיא. ומכיון שאנחנו רגילים לה, ההתרגלות, כן, אנחנו חושבים כאילו זה בא מהשכל הפשוט של פילוסוף זה או אחר, כן. לכן יש מצוות שגם אם התורה לא הייתה נותנת אותם לפי המשמעות של התורה, היה אפשר ללמוד את זה מהדרך ארץ. אבל תראו את ההבדל. דרך ארץ זה שייך לטבע.

הערה מהקהל: אנחנו מוצאים דרך ארץ, כיבוד אב ואם, דברים כאלה. למשל כשבגמרא רצו ללמוד דוגמה של כיבוד אב ואם השתמשו בדרך ארץ של גויים.

הרב: נכון. אבל המשמעות של אותה מצוה לפי התורה היא אחרת, היא מהות אחרת מהמשמעות של אותה מצוה לפי הדרך ארץ" ניתן להציע הסבר נוסף על פי דברי מניטו בהמשך השיעור: המקור להסכמה למצוות כיבוד אב ואם אינו הטבע או השכל המתמטי אלא הנשמה. דרך הנשמה אנחנו מקבלים את איחוד המידות. הגויים דרך נשמתם מקבלים את המידות שלהם שעל פיהן יש לכבד אב ואם ומקור לדברים אלו ניתן למצא בדברי המהר"ל בחידושי אגדות שם :" "אבל הדבר הזה כי התולדות מתחייבין מל האבות בכח דין ולכך שייך בזה מדת היראה שהוא דין ולכך אמר איש אמו ואביו תיראו כמי שמכבד אדם גדול ממנו מחמת היראה' ומאחר שהתולדות מתחייבים בכח דין מיוחדים בזה האומות ביותר וכל זה כמו שאמרנו כי אין בהם מדת הוויתר ומה שנותן ומחייב השכל אלו אינן מוותרין ולכך האומות שהם דביקים בכח דין נמצא באומות היראה יותר ולכך מכבדין את האב" - כלומר הגויים,בני עשו, אינם מכבדים אב ואם על פי הטבע או ההגיון אלא על פי שורש נשמתם – מידת הדין. ויש לחבר לדבריו של מניטו כאן את דבריו לקראת סוף השיעור:" אז אני חושב שפה הגענו לנקודה חשובה. מצווה כזו: "כבד את אביך ואת אמך", זה לא מ'השכליות', כמו שרבים חושבים, אלא מ'המוסכמות'. זאת אומרת השכל מסכים שזה טוב, מכיוון שיש לו ניסיון מצד אחר, מצד נשמתו של האדם הזה. זה מובן? אז לכן המהר"ל הסביר שזה "טוב מעצמו".

[8] להרחבה בעניין, כדאי להקשיב להקלטה "מורה הנבוכים לתאולוג המתחיל" ביוטיוב, מתוך שיעוריו של מניטו בדרך חיים למהר"ל: ולכן צריך להבין! התורה אינה... אי אפשר לחדש את התורה מהטבע של האדם. התורה - לא מקבלים את התורה בירושה! צריך לקנות אותה. אבל - יש עוד כלל של התרגלות בתורה. למשל - אנחנו מתפללים בזה: "ותרגילנו במצוותיך", "כי תורתך שיחה לי" - התרגלות בתורה. והתוצאה של ההתרגלות שהיא אומץ , שהיא עבודה, כדי לקנות אותה. אז - הופכת התורה כאילו טבעית. אבל טבעית למי?! למי שקנה אותה! ואף על פי שקנה אותה, ושזה - איך אומרים... ושזה... בלתי-חוזר, כן? זה קניין-עולם - אפילו אם שוכחים דברי תורה, [אז] את הרשימו של התורה, את העומק של התורה, לא שוכחים את זה! אז... (רק דקה) מכל מקום המושג "טבעי" בעניין הזה יש לו משמעויות שונות לגמרי. נחזור על זה: יש כמה מדרשים שאומרים למשל שאדם הראשון או אברהם אבינו כאילו התורה הייתה טבעית לו. מליבם. אבל - צריך להבין שקיבלו את זה במתנה! זה טבע שני. זה לא הטבע הראשון. במושגים של הקבלה אומרים, זה השוואה: הגוף והנפש - זה כמו הכלי והאור. אבל יש "כלי ראשון" ו"כלי שני". והכלי ראשון נשבר, וצריך לתקן. אז - מדובר בכלי השני. אז הכלי השני - הוא לא הכלי הטבעי של הכלי הראשון. אדם הראשון נברא כ-אדם, קיבל במתנה את המימד של התורה, וזה היה שייך לו. קיבל את זה, כן? אברהם אבינו גם כן. אבל - לא כל אחד יכול להיות‎ באותה מדרגה. לא הסברתי יפה את המשפט האחרון, אבל את מבינים את ה... את הכוונה. מי שלא מקבל דברי תורה אי אפשר לו לחדש אותם כמות שהם. זה משהו דומה. כאילו. אבל זה - תורה שבודה מליבו, ולא ה-"תורת ה' תמימה".

ויש אצל קאנט, קאנט נדמה לי. איך אומרים בעברית? קאנט. כן. הסבר כזה ש... יש לו ספר שהנושא שלו זה: הדת בגבולות, במימדים, של השכל הטהור. וזה - לפי דעתי – אשליה: השכל שלא קיבל מידע - הוא לא יכול לחדש מעצמו דווקא אותה תורה שלא נתגלתה [לו] דרך הנבואה. אחר כך, כשכבר קיבלו את המידע הזה, אז עושים כאילו זה יוצא מליבם. זה יוצא משכלם. אבל כבר, כבר קיבלו את המידע הזה! דרך הנבואה. הבנתם את ההבדל. פה יש נקודה חשובה בפני עצמה. כל הפילוסופיה של "הכאילו". וצריך להיזהר. צריך לדייק. כשאנחנו אומרים: "הכל הולך כאילו זה ככה". אבל זה לא ככה! חכם גדול - הוא כל כך קיבל, ואכל, ולמד (זה המושג של "לאכול את החכמה" כן?) אז כאילו זה טבעי לו. אבל זה הכלים השניים. זה לא הכלי הראשון. זה כאילו. הבנתם את ה...

זה המושג של המהר"ל: 'התורה אינה טבעית לאדם'. אם זה נשכח - זה נשכח. אז מה שמוצאים אחר כך, מה שמחזירים אחר כך, אחרי השכחה, זה לא אותו דבר. אלא אם כן זה בא מהזיכרון. אם נשכח מהזיכרון... אבל [במקרה ש] נשכח מהזיכרון שהוא במודעות, אבל זה נשאר בעומק של הזיכרון. אבל זה לא השכל. זה הזיכרון! הבנתם את ההסבר?

קהל [בתיה לנצט]: אם אפשר עוד לדייק, [...] הוא מכשיר, מפשיט אותו.

מניטו: יתכן מאד שבאותו נושא זה אותו דבר.

קהל [בתיה לנצט]: כי, כי מה הוא 'שכלי'? זה לא...?

מניטו: בשכלי יש גם כן כלי. כן 'שייק כלים', כן? השכל עצמו הוא כלי.

מבחינה טבעית... לא. אני רוצה להסביר את זה ככה. אם היינו בריות של שכל טהור...כולו "שכלי", כמו שאומר, אז יכול – מאותו "שכל הפשוט" כמו שאומר המהר"ל - לחדש את התורה מעצמו. אבל דווקא האדם - אפילו הגדול, הענק שבגדולים! הוא לא כולו "שכלי". ולכן, התורה שהיא כולה "שכלית" אינה טבעית לאדם שהוא איננו כולו" שכלי!" במושגים של המהר"ל, כי יש מקום לטעות, עם מושגים דומים ב... תלמיד חכם אחר. ישראל, רצית...?

קהל: כמה נקודות. נקודה ראשונה: הרב, הרב קוק, גם ב"אורות", גם ב"אורות הקודש", [גם] ב"אדר היקר", הוא אומר: שהתורה היא טבעית במה...

מניטו: נכון. טוב. אז אותה... עד... עד הנקודה הזו. ו... זה יפה. מכיוון ש... הרבה ויכוחים היו לי, עם תלמידי הרב בזה, כן? לכן, אני רציתי להקדים. ואתם יודעים - שכל התורה שלי, אם יש קצת, זה בא מהרב, כן? אבל ש... ואני למדתי איתו אישית, כן? אני מתכוון הרב צבי-יהודה ז"ל ואתה מתכוון לכתבים של הרב, אבל זה אותה תורה.

ודיברנו הרבה על זה - זה משמעות של המילה. ולכן הקדמתי לומר: יש משמעויות - מלכתחילה ובדיעבד. מלכתחילה - במה שהאדם הוא אדם... ואפילו האדם הסגולי הזה, עם סגולה, שנקרא "ישראל", כן? אדם הראשון לפני החטא, עד אברהם אבינו וכן הלאה. יש מדרש שאומר: שאברהם אבינו היו לו רבנים. שהיו [מטיפים] לו תורה. וזה שתי הכליות שלו, כן? הרבנים שלו. אין יותר טבע מזה! כן? אבל - צריך להבין, שזה לא במשמעות של "טבעי" כמו "הטבע", למשל במושג "חוקות הטבע". מי ש... רוצה, יש לו... הדעה שלו זה ‎לחדש את התורה, למצוא את התורה מחוקות הטבע, מגיע לפילוסופיה הכי חכמה, אבל לא לתורה. כי - מחוקות הטבע, (ואני מדבר פה כפילוסוף, כן?) מחוקות הטבע - מה שיוצא מבחינת המוסר, מבחינת קדושה, מבחינת כל המושגים האלו - זה משהו אחר לגמרי! וההיסטוריה של הפילוסופיה מוכיחה! רק פילוסוף אחד ש... שמצד אחר - קיבל דברי תורה, וקיבל!!! זה לא בא מהשכל שלו מלכתחילה!! קיבל את זה , אז - סופסוף התרגל לזה, הוא, איך אומרים? קלט? כן. כל כך, שזה כאילו זה הטבע האנושי שלו. אבל זה כאילו. הבנתם את העניין. לכן, כשאנחנו אומרים - והכוונה לדברי הרב - שהתורה היא "הטבע האמיתי של ישראל", צריך להוסיף "אמיתי". ולא במשמעות של הטבע של חוקות הטבע, הטבע של הפילוסופים. זהו. זה מה שרציתי להגיד.

[9] להרחבה על הנושא, ראו בשיעורי הרב על הספר גבורות ה' למהר"ל, פרק לא: שם ה' לא נשמע בעולם: " ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו - וההסבר שלו הוא מיד מובן: ברשעות, וזה ממש רשעות, הוא לא מקבל מה שמסבירים בני ישראל. יש כבר - אבל זה אנאכרוניזם - אבל יש כבר איזה מין אנטישמיות. תן לעברים האלו להתבטא, תשמע אותם, מה יש להם לומר. אתה זוכר מאברהם, אתה זוכר את יעקב, אבל תן לבני אברהם ויעקב – יצחק לא היה בגלות – תן לבני אברהם ויעקב להסביר לך במה הם מדברים. אתה לא רוצה לשמוע – זה רשעות. בתרבות שלנו - המערבית, יש אותה רשעות. אני זוכר כשהייתי תלמיד באוניברסיטאות שמה, בגיהנום, כן? אז אף פעם לא היו אומרים: "כך אומרים היהודים". אף פעם. "היוונים", "המצרים", "הרומאים", כן, ה... כולם, מדברים. אבל דבר יקוק דרך ציטוט היהודים, או נביאי אמת של אבותינו העברים - אף פעם! ואני זוכר כשהייתי צעיר, טירון ב... לימודים, בנאיביות - בנאיביות יהודית - הייתי שואל: "אבל מה שאתה אומר דרך פילוסוף זה או פילוסוף אחר, אנחנו למדנו בתלמוד תורה שזה בא מהחכם הזה, שהיה, קדם לו!" - "מה אתה סח? יהודי לא מצטטים בסורבון. ברור? נקודה".

קהל: ככה הוא - הם ענו לך?

מניטו: ברור! ברור.

קהל: דיברו? אמרו לך?!

מניטו: ברור, ברור! כן. זה... איך אומרים את זה בעברית? זה Impudique - איך אומרים את זה בעברית - זה בלתי צנוע להביא מקור יהודי, בתרבות ה... עכשיו יש כמה, קצת שינויים. לומדים עברית כבר כמו בתקופה של הרנסאנס, כן, שלהם. [צחוק] אבל כדי לגזול ממנו עוד מקורות... [צחוק קל]. אבל אחר כך אני שומע: מה שאמר רש"י? לא! "הכומר הזה אמר". ולא אומרים בשם רש"י. ראה במפרשים שכך כתוב, כן? אבל תגיד: רש"י? לא, "הכומר הזה אמר בדוקטורט שלו" [מניטו דופק על השולחן]. ככה זה מתפקד. כן? ויודעים את זה! כולנו יודעים את זה.

[10] "זכאה איהו מאן דנטיר האי אמונה בלביה ובפומיה דודאי איהי אמונה דישראל ובה מיחדין ישראל לקב"ה תרין זמנין בכל יומא".

[11] ראו הסבר נרחב לכך ב'אורות התורה' פרק א.

[12] מניטו מצטט בהמשך בהקשר זה את דברי הנביא האחרון – מלאכי – "זכרו תורת משה עבדי", יש צורך בזכרון כאשור הנבואה פוסקת, ואז הנביא מסיים בהבטחה על חזרת הנבואה: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא".

[13] משיעורי הרב על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 3: "ולמדנו דווקא דרך המהר"ל שכח החוכמה של הנביא זה בעולם הזה. עולם הבא, "עין לא ראתה." יש חכמה אחרת שהיא חוכמת החכמים שהיא חוכמה של העולם הבא. זוכרים את זה? כוחו של הנביא זה בעולם הזה. "וחכם עדיף מנביא", מכיוון שחכם רואה גם בעולם הבא. וההסבר של המהר"ל שהנביא רואה לא רק בבחינה שכלית אלא בבחינה מהותית. רואה בעולם הזה בבחינת עולם הזה. רואה את ההיסטוריה של העולם הזה. החכם – רואה מה שעין לא ראתה אבל השכל רואה, הבנתם? ואפשר, לא מצאתי סמך על זה למה שאני עתיד לומר, אפשר לקשור את זה לעניין ששכר של המצוות - לעולם הבא. כי המצוות שייך לחכמה לא לנבואה, זה מובן? ההתנהגות בעולם הזה צריך נבואה אבל כדי להגיע לעולם הבא צריך מצוות, צריך חכמה. הבנתם את ההבדל, כן?

וזה חשוב להבין את זה. כשהגמרא אומרת: "חכם עדיף מנביא", תלוי במה המדובר. קודם כל אין נביא שאינו חכם, כן. אבל בעולם הזה, להתנהג בעולם הזה צריך נביאים. להגיע לעולם הבא צריך חכמים. ולכן חכם עדיף מנביא מאותה נקודת ראות שעולם הבא עדיף מעולם הזה. אבל כשאנחנו נמצאים בבעיות של העולם הזה, צריך נביא. חוכמה לא מועילה.

[14] להרחבה: סוד מדרש התולדות, חלק ה', בפרק אברהם ובלעם.

[15] תפארת ישראל, פרק ס"ט.

[16] ראו עוד בנושא, הקלטה ביוטיוב: "הקדמה של מניטו ללימוד תורה: ניפוץ פסלי המחשבה", מתוך שיעוריו על דרך חיים למהר"ל, שיעור 11.

[17] אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.

[18] למשל חגיגה ב א.

[19] חכמת הילדים הוא מושג שחוזר במשנת מניטו פעמים מספר. ראו למשל בהקלטה 'תורת הילד' ביוטיוב, שם מובאים קטעים משיעוריו בדרך חיים למהר"ל שיעור 21, ובנתיב התורה למהר"ל שיעור 1: "זה שייך לחכמת הנסתר – מה זה עולם הבא. אבל בחכמת הנגלה יודעים שכל אחד מרגיש, אם הוא חי מחיים האמיתיים של עולם הזה – אז הוא יודע, בנפשו, שיש עולם הבא שלו. ואם לא כן הוא לא חי, כן? זה מובן? אני לא צריך פסוק כדי לגלות לי שיש עולם הבא. אם היה צריך פסוק כדי לגלות לי את זה – כל התורה כולה, לא היה לה... לומר לי אף מילה. זה לא שייך לי, כן? אומרים איך להגיע לעולם הבא רק למי שיודע שיש עולם הבא. מאיפה הוא יודע? אם הוא חי הוא יודע! הבנתם? הילדים יודעים את זה. וכשמתבגרים אז שוכחים שוב את התורה שלהם. זה אולי יפה: "שמע בני" – הבן מתאים. ו"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – זה ידוע מצד אחר. אבל מכל מקום, זה מה שאמרה התורה: "דבר אל בני ישראל" – הם מבינים במה מדובר, כן? זה מובן? טוב. אז העיקר - לא לשכוח מה שהנפש של הילד ידעה כילד. מי ששוכח – אז הוא שכח. זה מובן? כן? אני שמעתי מהרב שלי – כל הנביאים כולם רק הסבירו לנו מה שהילדים מכירים מנפשם. הסבירו לנו בשפה של המבוגרים. של החכמים. אבל אי אפשר לזהות במה מדובר אם שוכחים את תורת הילד. עד איזה גיל? זה תלוי בתקופה של התרבות, זה תלוי בהרבה הרבה גורמים. אבל מכל מקום – אין נפש אחת שלא ידעה פעם בחיים מזה. שלא נגעה פעם בחיים בוודאות ההיא ש- עולם הזה שלנו זה רק פרוזדור לטרקלין כפי שאומר התלמוד. וחוץ מזה – לא צריך לימוד בשביל זה. זה הנפש יודע מעצמו. הנפש החי יודע את זה מעצמו. זה מובן?

ברור שהחכמים ידעו שהשכר הרבה, וכדאי. מי שמבין את דברי הנביאים אז הוא מבין דבר חשוב מאוד בהקשר לנושא שלנו. רק הילדים, לפני שהתבגרו, מבינים במה מדובר בנבואה. עולם כדאי עולם שכדאי לחיות בו. זה מה שתיארו הנביאים. רק הילדים מסוגלים להבין שזה האמת. הנביאים זה אמונת הילדים בגדלות. לכן "דבר אל בני ישראל" כי המבוגרים לא מבינים כבר... [צחוק] טוב, אז תזכרו איך היה הנפש הפנימית בגיל של הילדות! ברייה תמימה, ילד תינוק של בית רבן שהוא מקווה, הוא מחפש, הוא מאמין בעולם שהוא כדאי. זה העולם של השכר. זה מובן? העולם כמו שהיה צריך להיות כדי להיות עולם כדאי. זה במה שאנחנו מאמינים, מקווים. זה ההבטחה של הבורא בשעה הראשונה של הלידה, הלידה עצמה זה אותה הבטחה יהיה לך עולם כדאי תזכה בו וזה השכר - עולם כדאי, שאנחנו מגדירים אותו כ'עולם הבא.' זה מובן? אז מי שבא ואומר: "אה, מה אנחנו לומדים מזה? אין שכר, אין עולם הבא" וכן הלאה אז הוא צדוק ובייתוס כמו שאמרנו זוהי הטעות ולכן בא אנטיגנוס כדי להתבטא ככה, בסגנון כה מסובך לכאורה, כדי שנדע שני הדברים בבת אחת: ששכר יש אבל כדאי, זה לא ציווי פה, "אל תהיו" - זה עצה. כדאי לא להיות ככה, עדיף להיות ככה. אבל תדעו: שמי שאומר שאין שכר טועה, והקושי, והגדלות גם כן, של אותה מידה של צדיק, זה הסתירה לכאורה בין השכר שאני יודע שיש, ואם אני חושב שאין - אני מגדף ומחרף. איזה בורא עולם עושה ככה? ודבר שני - לא להשתמש, לא לעבוד כעבדים שמשמשים את הרב, על מנת זה הקושי, זה המתח. זה מובן?"

[20] כוזרי, מאמר ראשון, אות צה (הוצאת אבן שמואל)

[21] לדיון מקיף של מניטו על היחס בן נבואת ישראל לנבואת האומות ראו סוד מדרש התולדות כרך 5 בפרק אברהם ובלעם, בפסקה 'נבואת האומות'. שם גם מצוטטת הגמרא במסכת ברכות ז א שמשה ביקש שלא תשרה נבואה על אוה"ע ובקשתו התקבלה, המהווה בסיס לדברי מניטו שנבואת האומות פסקה ביציאת מצרים. להרחבה נוספת, ראו בשיעורי מניטו על שערי אורה, שיעור 31.

[22] איכה רבה ב יג.

[23] כנראה על פי הגמרא, יומא ט, ב, ניתן להסיק שסיבת הפסקת הנבואה היא שלא כל עם ישראל חזר מגלות בבל: "ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב ט אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו מאי ארז אמר עולא ססמגור מאי ססמגור אמר רבי אבא בת קול כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול". ובפירוש ר"ח שם: "עלו כולם היו כחומה ולא היו נמאסים כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס והיו נבנים בטירת כסף והיה רוה"ק בהם וכיון שעלו כדלתות נסתלקה מהן רוה"ק ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז פי' בת קול".

[24] ראו רמב"ן על בבא בתרא, יב, א, שמבאר את הקשר בין הנבואה לרוח הקודש וחכמת חכמי ישראל, והסבר נרחב ב'ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן, אות ו, סימן יג (מהדורת הר ברכה עמוד 54).

[25] כוזרי מאמר רביעי, אות טו, וכן מאמר שלישי אות סה:" אמר החבר כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהיתה בבית ראשון שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כוח גדול כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם אשר הם בעצמם מעון לשכינה ובהמצאם קנו הנמצאים מדרגת הנבואה.... הגיע רבי עקיבא אל גבול קרוב מהנבואה עד שהיה משתמש בעולם הרוחניים".

 

[27] השוו לדברי הרמב"ן, ב"ב, יב, א: "אע"פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם".

[28] משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז.

[29] להרחבה בנושא, ראו במפגשי מהפכת הזהות העברית, מפגש ראשון: "האמונה בישראל - זה לא עניין תיאולוגי! זה לא ש"אני מאמין כי הבורא קיים", כן? זה אינפנטילי עם נושאים כאלו. מה, מה זה... כשבפעם הראשונה שהמילה "אמונה" כתובה בתורה: וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (בראשית טו ו). אולי נלמד את זה: מה בין רש"י ורמב"ן בפירוש? אתם זוכרים את הפירוש של אותו פסוק? ברש"י ורמב"ן. אז נמצא את זה מיד. במה האמין? וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ובמה האמין קודם לכן? מה החידוש שהתורה אמרה "האמין"? מה, מה האובייקט של האמונה שלו? זה לא מציאות הבורא! הרב דב ברקוביץ': נכון. נכון. מניטו: זה לא מציאות הבורא! זה ההבטחה שיהיה לו בן! איזה… מי יכול להבין את זה? כל בן-אדם בריא ושלם יש לו בן! אז זה עיקר האמונה?! קהל: [צחוק] מניטו: זה סימן שאנחנו לא תופסים במה מדובר [צחוק]. כל ההיסטוריה של האמונה מתחילה במה שאברהם האמין שיהיה לו בן. ואנחנו - זה… זה כמין בדיחה! סיפור: איך זה קשה לאותו בן להיוולד. כן. ואחר-כך את כל התלאות וכו'. כל זה צריך לגלות לנו במה מדובר! [...] תשמע, אברהם היה יודע שלפי תפקוד העולם - והוא היה מאמין בבורא עולם - לפי תפקוד העולם, לפי רצון הבורא ששם אותם חוקות העולם בעולם אין לו ילד, אין לו בן, זה הסוף שלו. זה סוף של שושלת העברים, כן? ובכל זאת - הוא שומע קול ה'[29] - מה זה קול ה'? רק נביא יודע - אבל הוא שומע קול ה' אומר: אתה תהיה. לך יהיה זרע שיהיה ברכה לכל משפחות האדמה. הוא לא יכול לקבל את זה! רק, עד שהאמין בה' [יקוק]. עד כאן היה מאמין ב"אלוקים". אז כל זה, זה מגלה לנו נושא ללימוד! האמונה היא בה'! [יקוק]".

[30] הרב אמר: "מי שלא, נותק מהזכר הזה". כדי למנוע אי הבנה, ועל פי האינטונציה וההקשר, שיניתי.

[31] משלי, טז, כד.

[32] להרחבה בנושא זה, ראו בספר 'כי מציון' שכתב מניטו, פרשת וזאת הברכה: "בחלק הראשון של הפרשה, לפני ברכותיו של משה, מופיע הפסוק: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ונשאלת השאלה: מדוע הפסוק מגדיר את התורה כ"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" ולא כ"מורשה קהילת ישראל"? בשאלה זו יש לדון, לאור תורתו של המהר"ל', על פי ההקשר הכללי של הפסוק. לפני שהוא פורש מן המימד הארצי של תולדות ישראל, משה מברך את העם ברכה אחרונה – 'וזאת הברכה' - רגע לפני הכניסה חזרה לארץ מורשה, ארץ האבות. התורה מספרת שיעקב לבדו זכה להיקרא בשם "ישראל". יעקב ולא עשיו, יעקב ואפילו לא אברהם ויצחק. יתר על כן, מבחינה מסוימת, יצחק ואברהם הם אבות האומה בדיעבד, מתוקף העובדה שיעקב הפך לישראל. אלמלא אברהם הוביל ליעקב, אלמלא יצחק הוביל ליעקב, לא היו לא אברהם ולא יצחק אבותיהם של ישראל. רעיון זה מתברר היטב כאשר מתייחסים למידותיהם של האבות, כל אחד לפי המידה הייחודית שלו: אברהם הוא הצדיק של מידת החסד, יצחק הוא הצדיק של מידת הדין, ויעקב הוא הצדיק של מידת האמת שהיא מידת איחוד המידות. הזכות הייחודית של יעקב נמצאת כאן, במדרגה המאחדת את הערכים. ההגעה למדרגה זו דורשת ממנו גבורה עילאית המעלה אותו לזהות "ישראל". זוהי זהות "על-אנושית", כפי שמעיד הסיפור על מאבקו עם המלאך, מאבק שבסופו הוא ייקרא ישראל: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית, לב, כט). זוהי זהות "על-אנושית" מכיוון שעניינה לאחד שני ערכים מוחלטים - החסד והדין - המנוגדים זה לזה והסותרים זה את זה, אף שכל אחד מהם הכרחי לחלוטין לגילוי האמת שבהוויה. כאשר אדם נוהג במידת החסד - ובכך הוא מבני בניו של אברהם - הוא בו זמנית מפר את מידת הדין. וכאשר הוא מתנהג לחלוטין על פי מידת הדין - ובכך הוא מבני בניו של יצחק - הוא מפר לחלוטין את מידת החסד.

אם כן, לכאורה, אין באפשרותו של האדם להגיע להנהגה של אמת מוסרית, אלא אם כן הוא עובר תהליך של "שינוי זהות" מוסרי ורוחני. את התהליך הזה מתארת לנו התורה במעבר מהזהות של יעקב, בן יצחק, בן אברהם, אל הזהות ישראל. האדם, מתוך סגולותיו התרבותיות, יכול להשיג תורה כלשהי (מערכת של אמונות ודעות, של חוקים ומשפטים, חוקה...) המבוססת על ערך אחד. תורה כזו אינה נדרשת להיות "תורה מן השמים", כלומר פרי של התגלות אלוהית. ההיסטוריה מלאה במסורות תרבותיות או דתיות הבוחרות כציר מרכזי להנהגתן ערך זה או אחר. ההיסטוריה גם מלאה מסיפור כישלונותיהן המוסריים... לעומת זאת, תורה של איחוד המידות (שבלעדיו אין אמת מוסרית אמיתית), אינה יכולה להגיע אל האדם כי אם דרך התגלות אלוהית, מפיו של ה' האחד, מי שדיבורו אחדות הערכים. זה הרעיון העומד מאחורי הפסוק, המשמש כמבוא לברכה של משה לבני ישראל: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב."

[33] ראו בשיעורי הרב בנתיב התורה, שיעור ראשון: "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה" [...] ואני אשאל שאלה פשוטה: אתם יודעים שיש הרבה הרבה הרבה בני אדם, שלא מקיימים מצוות – וחיים? כן? אתם יודעים את זה...? אז – מה אומר הפסוק: "שמור מצוותי וחיה". מי שלא שומר מצוות לא חי? שאלה: החיים האמיתיים? הרב: דהיינו? שאלה: האיכות של ה...? הרב: לא. זה כבר דרש. אם אתם רוצות לומר "חיים אמיתיים", "חיים ממש" כמו שאומרים ה..."ממשיים", כן? זה דרש. זה דרשה מיסטית, אבל זה דרש. הפשט אמר אחרת: "שמור מצוותי וחיה". שאלה: אה. החיים האחרים? הרב: דהיינו? שאלה: חיי עולם הבא? הרב: דהיינו? שאלה: עולם הבא הרב: לכן נאמר את זה פשוט, כן? החיים האמיתיים שנקרא: "עולם הבא" לפי תורתנו...".

[34] להרחבה על המושג 'לצאת מידי חובה', ראו בשיעוריו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 6, שנמצא באתר: "יש כוונה אחרת לגמרי לפי ההלכה, שהיא כוונה "לצאת מידי חובה" ושהיא התחליף של הכוונה הרצויה, הכוונה האמיתית, שאנחנו לא מסוגלים לה. ולכן אומרים כאילו "עם שאר החסידים והצדיקים שיודעים לכוון", והם מועטים. זה מובן? אז קרה משהו בהתפתחות ההלכה. באיזשהו שלב, חכמי ישראל ראו שאי אפשר לבקש מכל העם לדעת את הכוונות האמיתיות של המצוות. מצווה עם כוונה או בלי כוונה, המובן הראשוני היה כוונה של ידיעה (של) טעם המצווה. ולכן קבעו כמין תחליף שמספיק, והמהר"ל מסביר למה זה מספיק, כוונה לצאת מידי חובה. אותה כוונה לצאת מידי חובה זה במקום הכוונה האמיתית. אבל, מספיק כדי, מספיק בשביל המעשה של המצווה. זאת אומרת, לא קיימנו את החובה בעולם האצילות, כפי שאמרתי, אבל קיימנו את החובה בעולם העשייה. וזה העיקר בעולם הזה".

[35] להרחבה, ראו בשיעור של הרב על מדרשים על מתן תורה, שנמצא באתר: "מכאן אנחנו לומדים שכיוון שהעם אמר "כל אשר אמר ה' נעשה" אז היה אפשר לכפות עליהם את ההר. ולכן היה צריך לכתוב את זה, שמשה גילה את זה שהעם הסכים. אז מכאן אנחנו לומדים שחשוב מאד לתת תשובה לשליחות, זה פירושו של רש"י. מהחשיבות שמשה אמר אנחנו לומדים את החשיבות ש-להשיב: משה מעיד, משה מעיד! שהעם מוכן. אף על פי שלא היה מוכן. [...] כפייה זה מה שהמהר"ל הסביר: היה צריך ש... טוב. מי שמבין את זה מבין את סוד הנישואין. כל זה – זה סוד הנישואין: יש התקופה של האירוסין, וכשזה בטוח שהם רוצים – אז כופים עליהם. חופה. חופה זה "הר כגיגית". אבל כופים רק לאלו שרצו. זה מובן? והחשיבות של ההסבר של ה... וצריך ללמוד מסכת גיטין. למשל במסכת גיטין מי שאומר - לפי התורה רשאי מישהו לומר לאשתו: "אני לא אוהב אותך. מתגרש. בית דין". אבל הגמרא לא מקבל את זה. אפילו שהוא אומר את זה 3 פעמים, אומרת: איזה שד נכנס עליו, כן? לא מקבלים את זה. צריך סיבות, ורק הבית דין מכריע אם יש סיבות. וזה לא תלוי ברצון. אף על פי שמעיקרא, מדאורייתא – זה היה ככה. מדאורייתא הפה שאסר הוא הפה שמתיר. אבל ההלכה היא לא ככה. זה הכוח של דין אישות."

[36] אולי המקור לדברי מניטו בזוהר, בראשית, לה, ב: "מכל עץ הגן אכל תאכל דשריא ליה כלא דליכלינהו ביחודא דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב וכל נביאים אכלו וחיו אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו כמה דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית דהא סמא דמותא נטיל בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיעין".

וראה על כך הערתו של 'המקדש מלך' בפרשת ויחי רכ"א ב: "כתב הרח"ו ז"ל בפ' אמור על זה סוד עץ הדעת נוקבא ובזה יבוא על נכון מ"ש בזוהר בראשית שהחטא היה שלא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת או ביחד עכ"ל". וראו עוד בשפת אמת לפורים תרנ"ד:" "דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת ונראה כי בודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו אבל אדם הראשון אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול כי היה מוכן רק למקבלי התורה שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת וקודם שהיה לאדם הראשון כח עץ החיים לא היה רשאי לאכול מעץ הדעת". וראו ביתר ביאור ב'פרי צדיק', פרשת תזריע, סימן ג: "ואמרנו שבאמת כתוב ועץ החיים בתוך הגן והיינו שפנימיות כל עצי הגן היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע ואם היה אדם הראשון טועם באכילה הראשונה מעץ החיים היה מרגיש בכל האכילות טעם עץ החיים שהוא תורה וכשאכל מעץ הדעת אז הרגיש בכל האכילות מכל המינים עץ הדעת טוב ורע".

[37] להרחבה ראו בסוד מדרש חלק 2, בפרק 'סיבת הגלות': "התורה מספרת שכבר מתחילת ההיסטוריה שלו חטא האדם הראשון כאשר הוא מרד נגד רצון בוראו. הקב״ה אסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע והוא אכל. הוא אמר לקב״ה: החוק הוא החוק שלי ולא שלך. הביטוי ״עץ הדעת טוב ורע״ מתאר מצב שבו ידיעת הטוב וידיעת הרע מתערבבות. הכול דו־משמעי. ידיעת העולם דרך האספקלריה הנובעת מדו־משמעות ערבוב הערכים מרעילה את התודעה האנושית כאשר היא מחפשת את האמת. אין אמת. הכול טוב ורע יחד. כאשר מבקש האדם לטעום את העולם בדרך זו, הוא נופל. על האדם להיות כבר בעל תודעה מוסרית כדי לשמוע ולציית לצו חיצוני לו. כאשר שומע האדם הראשון את האיסור לאכול מעץ הדעת טו״ר הוא צריך לדעת שמשמעות הצו היא שלאכול מן העץ הזה זה רע ולא לאכול זה טוב. אם האדם הראשון אינו רגיש לקטגוריות של טוב ורע, הוא אינו יכול למלא אחרי הצו. לכן התודעה המוסרית קודמת לצו".

[38] ראו תיקוני זוהר, תיקון שישים וששה, דף צג, ב: "בכל פקודא ופקודא איהו עץ פרי עושה פרי למינו נטוע בגן בלא ערבוביא כלל ובגין דא אמר למינו אבל עץ הדעת טוב ורע לא אתמר ביה למינו אבל מעורב מין דלא במיניה ובגיניה אתמר שדך לא תזרע כלאים וכו' שעטנז לא יעלה עליך [...] ואית דאיהו פלגו דליה מתיקא ופלגו דיליה מריךא ודא עץ הדעת טוב ורע כגוונא דבספא מעורב בעופרת" וכן נפש החיים שער א פרק ו בהגהה ד"ה "וזה היה קודם החטא".

[39] להרחבה, ראו בערוץ היוטיוב של המכון את הקטע: עץ הדעת הפילוסופי. וכן בסוד מדרש התולדות, שם: "התודעה האנושית נמצאת במבוכה כאשר היא פוגשת את עולם הערכים בתוך התוהו ובוהו של העולם שבו משמשים הטוב והרע בערבוביה. זה המצב של העולם שלנו - עולם העשייה. האדם אינו אשם במצב הזה. התורה מצווה את האדם הראשון שלא להכיר את העולם בדרך זו. עליו קודם כול ללמוד דרך התורה מהו הטוב ומהו הרע, לאכול קודם כול מ״עץ החיים״ ואז הוא יהיה מסוגל לברור ולבחור בין ידיעת הטוב לרע. על האדם להראות שהוא מסוגל לשים את הגבול בין הטוב לרע ולשלוט על הגבול הזה."

[40] מדרש הגדול, על פסוק זה ותיקוני זוהר, דף סט, ב, ובדף קב, א, שם התיקונים מרחיב בכך שהבל מת בעולם הזה בחטא עץ הדעת אך קרבנו שהתקבל כיפר על חטא זה ולכן זכה לעוה"ב.

[41] בראשית רבה, יט, ח (הוצאת וגשל): "וישמעו את קול ה' מתהלך [...] ר' יצחק אמר מת הלך לו אתמהא אמר לו הקדוש ברוך הוא לרוח היום לרוח היום הריני מחיה לו את היום כך אמרתי לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין אתם יודעים אם יום שלי אם יום אחד משלכם אלא הרי אני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים והוא חי תשע מאות ושלשים שנה ומניח לבניו שבעים הדא הוא דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה"

[42] להרחבה, ראו בספר 'סוד העברי', בפרק: הבריאה: "הוראת הבורא לבריאה היא, שעל הארץ[50] להוציא יצור השייך לעולם הנקרא בפינו כדור הארץ. דרישת הבורא מהארץ היא להוציא "נפש חיה", יצור חי המתאים לחיים בכדור הארץ, צורת חיים או זהות המתאימה לעולם הזה. [...] ההבדל שבין התכנון ליישום במציאות בהחלט ניכר. מפסוקים אלה עולה, כי על הארץ היה מוטל להוציא מתוכה, בכוחות עצמה, ממלכת חי המורכבת משלוש הקטגוריות הללו, ובשיאה היה עליה להוציא את "נפש החיה", היינו: הישות הקרובה לאדם, ובזה האדמה נכשלה.[56] ראינו שהארץ הצליחה להוציא מתוך עצמה רק משהו הקרוב לשלוש הקטגוריות הנמוכות ביותר שלה. בשיא יכולתהּ מצליחה הארץ להוציא בעל חיים מפותח מאד הדומה במידת-מה לאדם, אלא שאינו אדם. החיקוי אף פעם איננו מגיע לתכנון המקורי.[57] כהערת אגב נוסיף: בהסתוריה הידועה לנו אין עוד חיות הדומות ממש לאדם. עם זאת יש להדגיש שלא מדובר כאן כלל בקוף, כי אם בתנין מפותח מאד, שנשאר בזיכרונן של כל התרבויות העתיקות. הכוונה היא לצאצאי חיית ה"טוטם", והטוטם המסורתי ביותר בתרבויות אלה הוא התנין - הנחש (כמו במצרים, למשל). בדיקת הזיכרון הקולקטיבי הכלל-עולמי שנשאר מהתרבויות העתיקות מעלה, שכמעט בכולן חוזר על עצמו דווקא המוטיב של הנחש-תנין. בזיכרון האנושות נחרט דבר-מה הקשור באותה חיה קדמונית שהארץ הצליחה להוציא מתוך עצמה. מאחר שהארץ הגיעה רק לחיקוי, אך לא להצלחה מלאה, מתערב הבורא ומחליט לפעול בעצמו, כפי שמביא רש"י על פי המדרש: "ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר, והוא נברא בידים..." (ברא' א כז). כשהבורא רואה שהארץ אינה מצליחה להוציא מתוך עצמה את ה"נפש חיה", הוא מתערב ישירות, ובורא את האדם במו ידיו."

[43] רש"י, בראשית ב ז: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור.

[44] ראו לדוגמה שמות ד, ג :"וישליכהו ארצה ויהי לנחש" ובירמיה מו :"עגלה יפיפיה מצרים....קולה כנחש ילך".

[45] מקורות רבים. ראו לדוגמה בשל"ה פרשת שמות אות כ :"ומאחר שקלקול הבריאה בא מצד נחש הקדמוני והנחש היה ערום' ירדו ישראל למצרים לכור הברזל ושם נתקיים בהם ואת ערם ועריה' ופרעה נקרא נחש התנים הגדול' ונחש עפר לחמו' וכן אותיות פרעה' העפר' והנם הראשון שעשה משה רבינו ע"ה היה יהי לתנין' וכדי לטהר את ישראל מזוהמת הנחש היו צריכין לזיכוך ולמירוק על ידי עבודת פרך".

[46] וכן בשבת, קמו, א, וברש"י שם "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש הישיאני לשון נישואין".

[47] השוו לביאורו של ה'שפת אמת': "בענין המטה יהי לתנין ובמדרש שהוקשו המלכיות לנחש הענין הוא כי הגלות באה לברר התערובות טוב ורע שנעשה על ידי החטא מעץ הדעת טוב ורע והוא עצמו ענין היפך הנחש למטה ומטה לנחש כי רצונו ית"ש להיות דביקות האדם בעץ החיים דרך התורה הנהגה פנימיות ולולי החטא לא היה כל הטבע מעכב את האדם ועל ידי החטא בעץ הדעת היה העונש שלא יוכל להתקרב אל עץ החיים עד שיתקן זה הדרך הטבע ולכן הוצרכו בני ישראל להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה והוא לתקן דרך הטבע ובכח איש ישראל לבטל הטבע ואז נעשה מנחש מטה כי מטה הוא סוף הנהגתו יתברך ומשם יפרד להתלבש בגשמיות ובטבע ושם הס"א מתגבר להיות נחש ומזה מושכין כל המלכיות שבעולם הזה אבל כשאמר לו הקב"ה שלח ידך הוא כוחו של משה שר התורה אחוז בזנבו מיד נהפך מנחש למטה ונעשה כל הטבע כפוף אל הפנימיות וס"א בורחת ולהיפוך כתוב וינס משה מפניו כענין גולל אור מפני חושך וכו' כשמתתקף הס"א הקדושה מסתלקת".

[48] רש"י, שם: "במרמה – בחכמה". וכן ראו בבראשית רבה סז ד: "ויאמר בא אחיך במרמה – אמר ר' יוחנן: בחכמת תורתו".

[49] תרגום יונתן על הפסוק "איש יודע ציד" :"נחשירכן" ובספר ציוני שהיה לו דמות נחש על יריכו". וראו עוד זהר בראשית קמ"ב, ב, וקמ"ג, א, שמשווה את עשו לנחש.

[50] לשון הפסוק "בא אחיך במרמה" ואולי מקור הדברים בזוהר, וישלח: "לא במרמה ולא בערמה רווחת אותן ברכות" ועל היחס בין חכמה לערמה בהקשר לדמותו של יעקב ראו זוהר על פרשת תולדות: "פתח ר' חייא אבתריה ואמר אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזימות אמצא אני חכמה דא כנסת ישראל שכנתי ערמה יעקב דאיהו חכים ודעת מזימות דא יצחק דהוה ליה דעת מזמות לברכא ליה לעשו ובגין דחכמה אשתתף בהדיה דיעקב דאיהו ערמה".

ובפירוש אור יקר, שם, שמבהיר את הקשר בין ערמה כחכמה לבין ערמה מלשון עירום ללא בגדים: "אני חכמה מדת המלכות ונקראת חכמה מצד תקוניה העליונים ממדת החכמה שכנתי עורמה שוכן ודאי בחיק המלך דהיינו הת"ת שהוא עורמה מצד היותו מאיר מאור החכמה שהרי העורמה חכמה ערומה גלויה יותר וע"י הזווג הזה היה ממש ענין יעקב בסוד תקוני השכינה כדכתיב ועתה בני שמע בקולי וכר שהיה כענין תיקון עון אדם הראשון ותיקון שכינה דהיינו עלי קללתך".