פרק כה (#2): יצר הרע[1].

(שיעור 3 הישן)

 

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

 

תוכן

הקודש, החול, והרע

'השאור שבעיסה': סוגיות מרכזיות בנושא יצר הרע

 

 

מניטו: ...לכן המדרש מביא פסוק של ספר משלי: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים". כל מאורע חשוב בהיסטוריה של העולם יש לו זמן מיוחד לו. כל פעם שמדובר במאורעות ששייכים לעולם עצמו, אז באה המילה 'זמן'. לכל יש זמן קצוב, מיוחד לו. אבל בדברים רוחניים כמו התורה, הפסוק לא השתמש במילה 'עת'. אז למדנו כמה דוגמאות וסוף סוף המהר"ל מסביר שיש הבדל מהותי בין התורה שהיא 'שכלית' לגמרי, זאת אומרת למעלה מכל חומריות. כי תפיסת התורה היא תפיסה של מציאות שהיא למעלה מהעולם שלנו, והמאורעות המיוחדים, דברים חשובים, אבל שייכים לגוף של האדם. ואף על פי שצריך [שיהיה] מקבל התורה - והמקבל לפעמים חומרי - מכל מקום התורה עצמה היא למעלה מכל עניין של זמן ומקום. זה המסקנה של כל הפרק. לא למדנו את הכול, אבל אני חושב שכדאי להגיע לסוף, ואחרי החגים נתחיל בפרק הבא.

אז במסכת קידושין, יש במשנה דף ל ב, על הפסוק של קריאת שמע: "ושמתם את דברי אלה" – "תנו רבנן: ושמתם - סם תם". 'סם' זה המילה הרגילה של סם: סם חיים, סם מוות. פה זה דוגמה של סם חיים. 'תם' זה שלם. אני אקריא את הפירוש של רש"י: מה זה 'סם תם'? "סם שלם, שלם שאינו חסר שום הצלה". זאת אומרת, הוא סם עד תומו, אם אפשר לומר את זה ככה. יש איזה רמז שהתורה היא סם חיים, אבל לא רק סם אפשרי, אלא סם תם. אז נלמד מה אומר המדרש הזה:

"נמשלה תורה בסם חיים" - במהר"ל – "משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה ומניח רטיה על גבה" – על גב המכה הוא שם איזה תרופה – "ואמר לו: בני כל זמן שרטייה זו על גבי המכה אכול מה שהנאתך" – אכול מה שאתה רוצה – "ורחוץ בין בחמין ובין בצונֵן ואם אתה מעבירה" – את הרטייה הזו – "הרי היא מעלה נומי" – 'נומי' זה מילה במשנה שבאה מיוונית, ורש"י מפרש: 'בשר מת'. לא, רש"י מפרש לא פה 'בשר מת', פה במשנה שלנו: 'צמחים'.[2] כאילו משהו צומח מן המכה. יש מילה בלועזית, בלעז: 'בורפיליושׂ' בלעז. מה זה בורפיליוש? זה סתם בור של פילו. [צרפתית] זה בטרויה שבשמפאן.[1] "אז אם אתה מעבירה, הרי הוא מעלה נומי". יש גם כן בגמרא מילה אחרת שְדוֹמָה – זה 'נומֶה'. אבל פה זה 'נומִי'. "כך אמר הקדוש ברוך הוא: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" - יצר הרע דומה, לפי המשל של המדרש, למכה גדולה שהאב נותן לבן. טוב, נולד בעולם שלנו עם יצר הרע – אפשר להגדיר את זה כ'מכה גדולה'. אבל נתן לו מכה גדולה - הוריד אותו מהעליונים לתחתונים[3] – זה הנושא של כל הפרק, אבל מכל מקום שם על המכה רטייה שנקראת בנמשל פה 'תבלין' – "כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת" - אתם זוכרים איפה נמצא הפסוק הזה, בסיפור הראשון של החטא, של מי? (קהל: קין) של קין: "הלא אם תיטיב שאת ואם לאו לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז).

טוב, אז לפני שנמשיך, נראה איך רש"י או המהר"ל, מיד אני אבדוק, מסביר את זה: "אם תיטיב שאת". [פסק זמן לעיון] טוב, זה במהר"ל, אז נראה את זה מיד. "אם תיטיב", רש"י מפרש בגמרא: "לקח טוב". זאת אומרת, יש הגדרה של התורה "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב) ולכן התורה נקראת "טוב". אם אתה מיטיב את המכה - או כל מה שבא מהמכה הזו שהיא היצר הרע, אז "אם תיטיב" – דרך התורה שהיא נקראת 'לקח טוב', "שאת – תתנשא על יצריך" (רש"י, שם). (המשך הקריאה במהר"ל:) "ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו". עד כאן בגמרא, בקידושין. אולי אני אתחיל קצת הלאה, בגמרא עצמה: "הלא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו" – של יצר הרע – "שנאמר לפתח חטאת רובץ".

יש מכשול, מכשולים של חטאים: "לפתח חטאת רובץ". זה כוחו של יצר הרע, שמחכה למי שאינו מיטיב במעשיו. "ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו" – משא ומתן של היצר הרע – "בך". יש לו עניין בך. "שנאמר: ואליך תשוקתו" – יש לך תשוקה אליו. ויש לו תשוקה אליך – "ואליך תשוקתו". יש איזה כוח שמביא את היצר הרע להחטיא את האדם. "ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר" – זה סוף הפסוק – "ואתה תמשל בו". "תנו רבנן" – זה קצת ההמשך – "קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע" - זאת אומרת אפילו היוצר של היצר הזה, זאת אומרת הבורא שברא את היצר הרע "קראו רע". אם כן, אם הבורא ראה ביצר הזה משהו רע, זה סימן שהוא קשה מאוד. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו אמר: וירא אלוקים כי...? "כי טוב". ופה היצר הזה נקרא "רע". וצריך להבין את דיוק הלשון. זה לא שיצר הרע נקרא "יוצר הרע". 'יצר' – משמע שיש לו יוצר. ואינו אלא היוצר שהוא יוצר את כל העולם כולו, זאת אומרת בורא עולם, שהוא יוצרו, שהוא ברא אותו. מהמילה 'יצר' של יצר הרע, אנחנו לומדים שזה לא דבר שנמצא בטבע, ככה במקרה. אלא שיש לו יוצר. אבל היוצר הזה, שיצר את היצר הרע, קרא אותו 'רע'. זה סימן שזה רע ממש. "שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה)" – זה המשך של הסיפור – "רק רע כל היום. ואמר ר' שמעון בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו" – ומבקש להמיתו – "שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו" – עוזר לבן אדם, לאדם – "אין יכול לו, שנאמר: אלוהים לא יעזבנו בידו" - וכן הלאה. זאת אומרת, מפה מגלים שיש מכה גדולה שנקראת 'יצר הרע', אבל על מכה זו יש רטייה, תרופה, תבלין - שנקרא 'תורה'.

 

 

הקודש, החול, והרע

אז אני חוזר למשפט הזה, שהוא מוקד של הנושא שלנו: "בני" – או בניי – "בראתי יצר הרע" - הקב"ה אומר: אני בראתי יצר הרע. אבל בראתי לו תורה תבלין. שלא תחשבו שיש שני תחומים, שתי רשויות: שהקב"ה ברא את העולם חוץ מהיצר הרע, ומכוח אחר בא יצר הרע. זה פשוט מאוד. לפי התורה, הקב"ה אומר: אני בראתי יצר הרע, אבל בראתי לו תורה תבלין. "כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו" אף על פי שיש כמה מדרגות: קודש, חול, רע. זה מדרגות, עולמות. הדברים הכי תחתונים, הכי 'רעים' נאמר – זה נקרא 'רע'. יש שכבה של המציאות שנקראת 'חול'. למעלה מהחול יש 'קודש'. אנחנו לומדים את זה בקשר להבדלה: "המבדיל בין קודש לחול" - זאת אומרת, "קדושים אתם כי קדוש אני" (ויקרא כ, כו). אז יש הבדלה בין קודש לחול. אין מקום לומר: הבדל בין קודש לרע, זה מובן מאליו. אבל ההבדלה באה בין קודש לחול.

ופה יש חידוש. זאת אומרת, אם אין קשר לקדושה, אז סוף סוף נופלים למדרגה שנקראת 'רע'. אם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו של יצר הרע. לכן יש איזה מטרה, איזה תכלית לבריאה עצמה, ליצר הרע הזה. זה לא דבר שיהיה אפשר להינתק ממנו באופן קל. יש לו כוח, יש לו מטרה: "בראתי יצר הרע" – ויש כוונה לזה. אבל תדעו, מיד: "אני בראתי תורה תבלין": אם אתם עוסקים בתורה, אז התורה היא כמגן נגד כוחו של יצר הרע, אם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו. זה נקרא 'מכה גדולה'. זאת אומרת, אף על פי שיש - בין הקודש והרע - יש תחום שנקרא 'חול', מכל מקום זה רק מעבר. מי שנופל מהקודש, עובר דרך החול, אבל מגיע לרע. מי שמתעלה לקדושה, עובר דרך החול, אבל מגיע לקודש. כל החול יכול להיות או קודש או רע. תפסתם את ההגדרה.

 

 

'השאור שבעיסה': סוגיות מרכזיות בנושא יצר הרע

אז עכשיו אולי נתחיל קצת בפירושו של המהר"ל, אבל הקושי פה זה: מה הכוונה לברוא יצר הרע? מה הצורך לברוא יצר הרע? הקב"ה, לפי המדרש, ברא יצר הרע. ומכיוון שיצר הרע זה קשה מאוד, זה כוח שנקרא סוף סוף 'מלאך המוות' (בבא בתרא, טז, א), אז ברא לו תורה תבלין. כאילו התורה באה רק כתרופה ליצר הרע. אז הדבר היה יותר פשוט: לא לברוא יצר הרע, ולא צריך תורה. פה יש לנו הגדרה של תורה שהיא מיוחדת מאוד: מכיוון שכביכול יש איזה צורך לברוא היצר הרע, אז מיד צריך תורה. וצריך לדעת, שאין מנוס: בלי תורה - זה יצר הרע.[4] זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: לכן צריך לומר - זה מה שרציתי לומר - שיש גם כן רע רוחני [...]. יש רע רוחני. יש 'רוח טומאה'.[5] ויש גם כן דרך ארץ של תורה, ויש מוסר בקודש. זאת אומרת, זה - אם אפשר להגדיר את זה בקצרה - זה מעלות, מדרגות. זה - אולי יותר מזה - זה דגש מיוחד: בין אדם לחברו - הדגש הוא במה שנקרא 'מוסר'. והמילה, הביטוי 'צדיק' [ב]בין אדם לחברו, יש לה קודם כל משמעות מוסרית. אבל המוסרי הזה הוא (אינו) אמיתי אלא אם כן הוא גם כן רוחני. הקודש הוא כולו רוחני, אבל יש גם כן ממד של מוסריות. למשל, אצל אומות העולם, הקודש הוא מנותק מהמוסר, לגמרי. יש מושג של 'קְדֵשָׁה', שאי אפשר למצוא פחות מוסרי מזה.[6] ולכן צריך להבין שזה לא אותו דבר. אבל זה מדרגות. אולי ביתר דיוק, איזה מוקד מיוחד: כשהממד הוא בין אדם לחברו, אז המעשה הכי חשוב, הכי פגיע נאמר, זה המעשה המוסרי. אחר כך בא הדיבור, ואחר כך באה המחשבה. בין אדם למקום זה בהפך: הכי חשוב זה המחשבה, אחר כך בא הדיבור, אחר כך בא המעשה. צריך לשלב את... אז:

"ופירוש זה" – ועוד לא הבנו את הקושיה העיקרית: מה הכוונה לברוא יצר הרע. אז אני אסביר את זה תוך כדי לימוד של המהר"ל עצמו - "ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי" - אם כן המטרה של יצר הרע זה להוציא את האדם מ"הסדר הראוי". ופה יש לנו הגדרה מה זה "רע": כל מה שנמצא מחוץ לסדר, זה נקרא 'רע'.[7] אפשר להבין גם כן מתוך זה מה זה 'סדר'. "שזה אינו יכול" - אני חוזר על המשפט: "לפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע, שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי, שזה אינו יכול"

זאת אומרת, אם יש לו לאדם תורה, אז היצר הרע הוא לא יכול להוציא אותו מ'הסדר'.

"ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה"

אנחנו מבינים מה זה 'מעלת התורה': זה מדרגה שאין ליצר הרע שום כוח נגד האדם. זה ברור: כל עוד שהיצר הרע יש לו כוח נגד האדם, זה סימן שאין בידו תורה. ולכן המשך של הגמרא היה חשוב: ברור שיש בידו תורה. אבל בכל יום, ובכל רגע, היצר מתחדש בכוחו. ולכן תמיד צריך ללחום עליו.

"ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר" - אני חוזר - "ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו" - זאת אומרת מלכתחילה המחשבה של בריאת העולם הייתה בריאת התורה. מכיוון שבלי תורה לא היה יכול לברוא את האדם, כי היצר הרע שייך לאדם – אנחנו צריכים להבין למה מלכתחילה היצר הרע שייך לאדם – ואדם עם יצר הרע זה אדם מחוץ לסדר, ולכן אי אפשר לברוא אותו. ולכן כוונת התורה קדמה לכל דבר (בראשית רבה, א, ד). מכיוון ששוב: אדם - זאת אומרת עם יצר הרע; אבל מציאות עם יצר הרע היא מציאות מחוץ לסדר, ואי אפשר לברוא אותה אלא אם כן יש מלכתחילה המחשבה של התורה.

"אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע"

פה יש חידוש בהסבר של המהר"ל: התורה היא שמירה מן יצר הרע. זאת אומרת, אף על פי שהיצר הרע הוא קשה – כי כל יצר הוא מאש והאדם הוא בשר ודם (קידושין פא, א), זאת אומרת יש לו כוח גדול מאוד - אפשר לקבל שמירה על זה מהתורה.

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ"

פה מתחיל ההסבר: יש איזה קשר בין העבודה של שבועות - יום מתן תורה, ומתן תורה עצמו. מכיוון שמקבלים את התורה, אז מביאים לחם הפנים של חמץ (ויקרא כג, יז)[8]. בכל הקורבנות זה היה אסור - מביאים מצה (ויקרא ב, יא).[9] זוכרים את זה, למדתם את זה. דווקא בשבועות מביאים לחם של חמץ.

אז מיד אני רוצה להסביר שהחמץ מסמל פה – וכל המקורות השייכים לעניין[10] – את היצר הרע. בפרט אנחנו לומדים את זה בפסח: כי החמץ זה אותיות מ.צ.ח.[11] וזה נקרא ה'שאור שבעיסה' (ברכות יז, א). זה מביא לגאווה, ולכן זה נקרא 'מצח'. אבל הסמל של היצר הרע זה הגאווה. [12]

וזה מתאים מאוד לתורה של המהר"ל, לשיטת המהר"ל, למשל דרך המשנה באבות והביטוי "ואין אדם בא לידי עבירה" (מסכת אבות, ג, א).[13] מה זה הביטוי הזה "לידי עבירה"? יש 'עבירה', ויש 'ידי עבירה' – מה שמביא האדם לעבירה. והמהר"ל מסביר בפירוש שלו על פרקי אבות ב'דרך החיים' (שם)[14] – יש הרבה שיטות ביהדות, אבל סוף סוף פה יש לנו שיטה מרכזית – מה מביא האדם לעבירות? יש לנו בגמרא ביטוי: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א). מי שמכיר את העבירה, אז צריך להיות שוטה – כפי שאומרת הגמרא – כדי ליפול בידי העבירה. ולכן יש איזה גורם חיצוני שמביא האדם לעבירה. וכל מעשה עבירה, הוא שייך סוף סוף לתפקוד העולם. גוף המעשה - בא מהעולם. זה לא הנשמה שלנו שמוציאה את העבירות. יש במציאות של העולם הזדמנויות, סיכונים של עבירות. אבל הנשמה לא החליטה, היא עצמה, לעשות אותו מעשה. המעשה, עצם המעשה - בא מהטבע, לא בא מהרצון של האדם. אז מה מביא את האדם לידי עבירה? למה האדם מקבל עונש ממה שעשה?

אז יש איזה גורם שמביא אדם לידי עבירה. הגורם הזה – לפי שיטות שונות יש הגדרות שונות - אבל לפי המהר"ל זה הגאווה. אם אנחנו מנסים להגדיר מה זה 'עבירה', בכל עבירה יש עבירה שהיא 'כל-עבירה' [=מכנה משותף של כל העבירות]. כאילו החוטא אומר: "התורה האמיתית - איך אני צריך, [איך] אני רוצה להתנהג בעולם – זה לא תורת הבורא, אלא תורתי-אני. איך הרצון שלי רוצה להחליט מה זה 'טוב' מה זה 'רע'" זוהי ההגדרה של הגאווה. יש מכוח הבחירה והרצון של האדם, יש אפשרות להחליט: "ממנו לדעת טוב ורע", כאילו האדם מחליט מה זה טוב מה זה רע.[15] זוהי ההגדרה של העבירה. ואולי זה ההגדרה הכי פשוטה של חטא אדם הראשון: "ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג, כב) – להחליט מעצמו מה זה טוב, מה זה רע. אבל זה, אם מבינים מספיק, זוהי ההגדרה של הגאווה. אז הסמל של זה, הרמז של זה – זה החמץ.[16]

קהל: [...]

מניטו: איך תסבירי את זה? תסבירי, מה את רוצה לומר.

קהל: איך בן אדם ש... עבירה, אני לא חושבת שזה דווקא גאווה, כי הרי בן אדם שעושה עבירה, הוא לא מתגאה בזה, ואין לזה שום [...] עבירה. ואולי הוא מסתיר את זה מעצמו גם כן!

מניטו: לא, לא. יש כאן כמה מיני סוגים של עבירות. אבל ההגדרה הכי פשוטה של העבירה: אני יודע במצפוני - מי שלמד תורה, לא למד תורה זה אותו מצב - אני יודע במצפוני שהטוב זה ככה, הרע זה ככה. אבל אני מחליט שיש לי דעה אחרת. "ממנו לדעת טוב ורע". אז אני מתנהג לפי הטוב בעיניי. זה גאווה. זה לא הבורא עולם שמחליט מה זה טוב, מה זה רע. אלא "אני יש לי השקפה", "אני חושב ככה". אחר כך בא הרצון הרע, הרצון ליהנות מהרע. זה יותר ברור? זה ברור למה נקרא גאווה? מי שמתגאה בכוח השכל שלו – "יש לי השקפה משלי". וזה פשוט להבין, שכל האסונות שיש בעולם - שזה בא מהעבירות, באות מאותה הגאווה של השקפה של יחיד. לא רוצה לקבל את דעת ההלכה כרבים. אף על פי שזה חכמה, אותה השקפה. אבל הגאווה היא – וזו ההגדרה של העבירה...

קהל: אף על פי ש...?

מניטו: שיש איזה חכמה באותה השקפה...

קהל: [...]

מניטו: אני אמרתי 'חכמה'. למשל, בכל מחלוקות שיש בגמרא, ישנו כלל פשוט מאוד: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אבל הלכה למעשה – ככה ולא ככה. מי שממשיך לעשות ככה ולא ככה, אז הוא עובר עבירה. למה הוא עובר עבירה? אלו ואלו דברי אלוקים חיים! יש חכמה בזה גם כן, חכמת התורה, יש אפשרות להגדיר את זה ככה. אבל זה דעת יחיד. הבנת את העניין?

קהל: כן. אבל האם זה כתוב נכון שבדורו של המשיח התורה ההלכתית תתבטל? האם זה נכון או לא נכון?

מניטו: תת... מה?

קהל: תתבטל.

מניטו: למה אתה מתכוון?

קהל: זאת אומרת שזה...

מניטו: הבנתי את המילה, אבל לאיזה מקור אתה מתכוון? הייתי אומר: זה מה שאומרים הנוצרים, אבל... (צחוק).

קהל: סליחה, סליחה.

מניטו: לא, אתה מתכוון לאיזה מקור מיוחד?

קהל: כן. אני מתכוון למקור שאומר שאנחנו נקבל תורה חדשה.

מניטו: לא לא, אתה יודע איזה מקור?

קהל: אני שואל.

מניטו: מאיפה בא לך הרעיון?

קהל: לא יודע, אני זוכר שיש... לא יודע.

מניטו: לא, מכל מקום, כך הוא...

קהל: למשל חוגגים כיפור, רוב החגים [...] רק יהיה פורים ו...

מניטו: טוב, זה דוגמה.[17]

קהל: ויום כיפור ופורים. (צחוק מקהל) לא זה משנה לי. באמת, היתה לי שיחה מאוד רצינית על זה. ולא ידעתי המקור.

מניטו: כן, ופה במקור הזה (מדרש משלי ט, ב)[18] המילה היא: "החגים יתבטלו".

קהל: אה, יתבטלו. חוץ מ...?

מניטו: חוץ מ...?

קהל: חנוכה.

מניטו: לא, חוץ מ...?

קהל: לא, סליחה, כיפור ופורים.

מניטו: זה גמרא (ירושלמי, תענית, ב, יב^{) [19]}. אבל לאמיתו של דבר לא יתבטלו לגמרי, אלא כל יום שבשבוע יקבל את האופי של כל חג וחג.[20] אבל כחג בפני עצמו יהיה פורים ויום הכיפורים. למשל כל יום ראשון יהיה ראש השנה, וכן הלאה.[21]

קהל: אבל...

קהל: [...]

מניטו: ברור. לא הכול בבת אחת, מכיוון שלא גמרתי עם השאלה הזאת. אבל קודם כל הייתי אומר שכך אומרים הנוצרים: שכשיבוא המשיח, כשבא המשיח - התורה מתבטלת. ולכן צריך להיזהר עם הרעיונות האלו. לאמיתו של דבר זה הפוך: יש בכוחו של משיח להחליט הלכה למעשה: איך צריך לקיים מצווה זו או אחרת[22] זה מה ש...

קהל: אז אם כך, אז יש ספק בכמה דברים. זאת אומרת, בואו של משיח זה גם תעלומה. ואני רואה שלמשל גופי ההלכה...

מניטו: הלכות.

קהל: ...שנבנתה לפני ארבע מאות שנה, על יד אחד שקוראים לו יוסף קארו, הרבה הלכה

מניטו: הלכות, הלכות.

קהל: הרבה הלכות לא מתאימות בדיוק למצב של היום, שזה מצב [...] של גסיסה [...]

מניטו: טוב, זה נושא יותר רחב. אבל אנחנו לא צריכים את המשיח בשביל זה. מספיק סנהדרין. יש שלבים-שלבים, כן? ולפי מה שאני הבנתי יש הרבה נושאים שהם      תחום הסנהדרין, שצריך להחליט. אבל צריך להבין את הנושא עצמו, להגדיר אותו בדיוק, ולא להתפזר בכמה רעיונות: שאלפיים שנה ההלכה ניתנה לפי החיים של העם היהודי בגולה. למה אני מתכוון? היו קהילות-קהילות, משפחות-משפחות. ועכשיו פתאום יש לנו אומה, חברה בתור אומה. ולכן צריך התחדשות של ההלכה לא על הדברים ששייכים לגוף המצוות או לחיים הפרטיים, אלא לדברים ששייכים לחיי האומה. ולזה לא צריך משיח, זה מספיק סנהדרין.

קהל: אתה אמרת "לפי הסנהדרין", אבל עד ש[...]הסנהדרין...

מניטו: לא, זאת אומרת שעוד לא זכינו למדרגה של סנהדרין. אולי אני אסביר את זה לפי כלל אחר: אתם זוכרים, למדנו את זה הרבה פעמים, שיש שלבים-שלבים בתחיית ישראל. יש קודם כל מלכות, מלך. אחר כך שופט. זוכרים את זה? אחר כך כהן, ואחר כך נביא. ראשי תיבות משכ"ן. זאת אומרת, התחדשות המשכן – יש שלבים. אנחנו, ברוך ה', בשלב הראשון שנקרא 'מלכות'. אז במלכות הזה, בזעיר אנפין - ממשלה, מדינה. כל זה - זה מ': מלכות, ממשלה, מדינה. זה מתחיל במ'. זה בזעיר אנפין.

קהל: גם מנחם (צחוק מהקהל).[2]

מניטו: השאלה היא איזה מנחם. אז יש פסוק שאומר: "אֵין מְנַחֵם לָהּ" (איכה, א, יז). ויש גוף קטן שנקרא 'הרבנות הראשית'. אבל זה עוד לא הסנהדרין. הסנהדרין זה השלב השני: 'שופט', לפי התורה. אחר כך בית המקדש - זה 'כהן'. אחר כך, מי ייתן ונהיה כולנו נביאים, קצת סבלנות. אבל זה שלבים-שלבים. אז מכל מקום התשובה שלי היא כך: כל מה ששייך לדבר החדש שהתחדש בהיסטוריה שלנו, זאת אומרת אומה - אז רק סנהדרין יכול לקבוע. זה סימן שעוד לא זכינו לאותה מדרגה של סנהדרין. מכיוון שיש תנאי פשוט מאוד: שוויון תלמידי חכמים, שבבת אחת יסכימו לשבת יחד. כשנזכה לזה (צחוק), אז זה יתחיל.

קהל: [...]

מניטו: לא, יתכן. יתכן מאוד שיש כבר כמה רבנים, אולי יותר מיחידים, אולי יותר ממניין, אבל לא יותר, שהם מסוגלים להיות חברי סנהדרין. אז לאט לאט. כבר דור הבא יאמר...

קהל: עוד אין שבעים.

מניטו: עוד אין שבעים. טוב, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים" (תהלים צ, י).

קהל: אבל אין [...]

מניטו: לא לא, הכוונה היא לסנהדרין. סנהדרין זה 72.

קהל: רק שאלה: באיזה שלב יגיע המשיח בתהליך הזה של המלכות, השופטים, הכהנים, הנביאים?

מניטו: תלוי, אם זה משיח בן יוסף או משיח בן דוד.

קהל: בן דוד.

מניטו: אבל יש אומרים שזה סוד.

קהל: לא, אבל [...]

מניטו: אז אולי נחזור לשאלה עצמה. ומאיפה התחלתי?

קהל: [...]

מניטו: סליחה, לא לא, זה נושא קצת צדדי, חשוב אבל צדדי. הנושא היה: העבירה מתחילה בגאווה של דעת יחיד. הבנתם את זה? ולכן ההגדרה של חטא אדם הראשון, בכמה מקורות בגמרא (סנהדרין לח, ב)[23] זה שהאדם הראשון היה צדוקי. לא פחות ולא יותר. אבל לא יותר ולא פחות. זאת אומרת, הוא רצה להחליט מדעתו, "ממנו לדעת טוב ורע" - זוהי ההגדרה של החטא. טוב, זה מספיק מובן?

קהל: השאלה שלי היא: אם אנחנו מחכים נגיד לסנהדרין חדש, לסנהדרין של שבעים ושתיים. בכך שאנחנו מחכים לזה, אנחנו [...] שאנחנו חייבים הלכות חדשות, הקשורות לעם - כפי שאמרת, הקשורות לאומה.

מניטו: לאומה, לא לעם.

קהל: ש[...] עלינו, זאת אומרת ההלכות האלו...

מניטו: זאת אומרת לחיים – הייתי אומר 'לאומנים', זה לא לאומנים - הלאומיים.

קהל: לאומיים, אפילו החברתיים. עכשיו אנחנו מודעים לכך שחסר לנו גוף שלם של הלכה המתאימה לחיי אומה, שחוסם אותנו. אז בינתיים, מה עושה היחיד שהוא לא רוצה להתבסס בדיוק על מה שהיה כתוב לפני ארבע מאות שנה?

מניטו: תלוי על איזה נושא. כי יש נושאים שצריך להתבסס על מה שכתוב לפני יותר מארבע מאות שנה.

קהל: אז אני חוזר על נושאים ש...

מניטו: אז אני אספר לך סיפור. כשהייתי קצת יותר קטן, אז הייתה לי שאלה, הלכתי אצל רב חשוב מאוד ושאלתי את השאלה שלי. אז זה היה קשור ל"עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א, טז). זה דברים פְּרוֹזָאִיים, פשוטים. אז הוא אמר לי, לא – [אלא] שאל אותי, כדרך כל היהודים: "כמה טורים יש בשולחן ערוך? כמה ספרים יש בשולחן ערוך?" - לא יודעים את זה? כמה טורים יש? ארבע. אז הוא אמר לי: "אתה לא יודע שיש גם חמישי?" לא אמר לי יותר. וקיבלתי את השאלה שלי.[3] אז זה קשור לאותה משנה: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". מדובר ב...(צחוק) מדובר בשאלות ששייכות לחיים שלנו בתקופה חדשה לגמרי, שאנחנו חיים רק את ההתחלה שלה. והגורם שמאפשר את הופעת הסנהדרין, זה איחוד האומה. כשהאיחוד הזה של האומה כולה יתחיל להתגלות – זה יתגלה קודם כל דרך החכמים של האומה. אז – נחיה ונראה, או נראה ונחיה.

אבל השאלה היא חשובה מאוד: אני חושב שבאיזשהו שלב, להתעקש לשאול שאלות שאין עוד גוף מוסכם לתת תשובות – זה קצת עקשנות. זה לא... לא אומרים. תפסתם? אולי ניקח איזה דוגמה. זה נושא שחוזר הרבה פעמים בדור שלנו: אפילו על שאלה הכי יסודית: האם זה מצווה לגור בארץ ישראל או לא – אין הסכמה בין החכמים. וזה לא מכיוון שזה שאלה חדשה. כי כולם יודעים את ההלכה הזו, זה מצווה ממצווה.[24] אלא מכיוון שהשקפות הן שונות. לא השקפות על מה אומרת התורה, אלא השקפות – אני לא רוצה לומר פוליטיות – השקפות דווקא דתיות: באיזה תקופה של ההיסטוריה שלנו אנחנו חיים? אז הכללים של התורה הזו, של ההשקפה לפי התורה - זה יותר בסיסי, יותר עמוק, מעניין של שולחן ערוך. ולכן זה סימן שעוד לא זכינו לשלב הזה של תופעה של התגלות של – אני לא רוצה לומר קונצנזוס, כמו שאומרים ל... הסכמה בין החכמים שהגיע הזמן שהשאלה נשאלת. ואם יש הסכם שהשאלה נשאלת, יש להם את התשובה. אבל הויכוח והמחלוקת אינה על התשובה, אלא על ההשקפה אם זה כבר העידן של השאלה. ולכן מי שמרגיש שכבר הגיע העידן של השאלה, אז לכן באה המשנה ואומרת: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק". בתקופת מעבר - אין לנו עוד עדיין סנהדרין, אבל רבנים יש.[25] טוב, הבנת פחות או יותר?

קהל: אני רוצה לחזור לנושא שלמעשה ממנו יצאנו, מה...

מניטו: לא, שכחתם את הנושא הענקי של המהר"ל: איזה שייכות בין חמץ ומתן תורה? נחזור לזה? (צחוק).

קהל: רק דקה, אני רוצה לחזור לזה, מניטו. יש שמה איזה נקודה, ש[...] בין החכמים, [...] ואומרים: הלכה - לא בשמיים היא, אלא הלכה כרבים. זה לא בכלל... למעשה, התורה היא לא למעלה, אלא למטה?

מניטו: כן, כן, זה [...] אבל באופן רחב מאוד. אולי תדייק קצת יותר? זאת אומרת, מי שמחפש תורה בשמיים...

קהל: זה לא הקב"ה קובע, אלא מה שקורה למטה.

מניטו: לא לא...

קהל: ואני לוקח מקרה מאוד קיצוני.

מניטו: אני לא מבין איזה דוגמה אתה...

קהל: היה פעם ויכוח בין חכמים ל...

מניטו: זה אני יודע, לאיזה זה דף אתה מתכוון. אבל מה הנושא שלך?

קהל: לא, אבל זה ה... אותו נושא של [...] אני מנסה להחזיר לחטא הגאווה. זאת אומרת, שלמעשה התורה היא לא בשמיים, אלא היא פה אצלנו.

מניטו: אה, לא.

קהל: שבמקום שהאדם יעשה במה לעצמו, זאת אומרת שיקרא: זאת הדעה שלי, זאת ההלכה שלי, אז זה קבוצה של אנשים – זה היה די ברור [...] התורה...

מניטו: אבל תשמע, זה קצת קשור, אבל לא באופן ישיר. כי ה'רבים' האלו הם כולם חכמים. כולם חכמים. זה לא עניין של דמוקרטיה בָּאֶמת. האמת זה לא נושא לדמוקרטיה. כשאומרים: יחיד ורבים - הלכה כרבים, מדובר ב'רבים' שהם חכמים. והיו תקופות, שהיו – זכינו לזה - שההלכה נפסקה על ידי הרבים של החכמים. עכשיו המצב כנראה זה רק יחידים. אין גוף של רבים שמבטא את התורה-של-רבים. תפסתם את זה? כולם קדושים, כולם טהורים, כולם... רבנים, אבל אינם... עוד לא התגלה דרך חכמי ישראל את היחוד - גם בי' וגם בא' - של האומה, כלל. זה סימן שעוד לא זכינו לתקופה כזו.

טוב, אז אולי נחזור לעניין, אבל רק אני רק רוצה להוסיף שהרמב"ן פירש אותה [...] הוא אומר: "ואם האמת איתו, הוא הרבים".[26] זאת אומרת אם האמת עם היחיד הזה, אז הוא 'הרבים'. אם האמת איתו. אבל מה מחליט שהאמת איתו? הרבים! לא הרבי (צחוק). ואנחנו רואים כל יום נושאים חשובים מאוד: רב זה אומר...

[הפסקת הקלטה]

זה לא עניין של ידיעות בתורה, אלא של השקפות, כמו ש... אי אפשר להתווכח עם השקפות, כי זה בא מהגוף, לא מהשכל. מבינים את זה?

אז נמשיך קצת. מה הקשר בין תורה וחמץ. אז מכל מקום למדנו שחמץ זה איזה רמז, סמל ליצר הרע.

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים שתי הלחם שהיו של חמץ. כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה. ומצד התורה נמצא יצר הרע"

מה זאת אומרת "מצד התורה נמצא יצר הרע"? (שקט של כמה שניות) למדנו את זה כבר. אז אני אמשיך קצת במשפט:

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים שתי הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה" - מה זה שאור שבעיסה? החומץ שנותן את החיוּת. עיסה זה [...] - "ומצד התורה נמצא יצר הרע"

זאת אומרת, רק ביום שמקבלים תורה אפשר לתת מקום ליצר הרע. מכיוון שיש שמירה על יצר הרע, מצד התורה, אז דווקא ביום שקיבלו את התורה היה אפשר לתת מקום נכבד, אפילו קדוש, ליצר הרע שנקרא 'שאור שבעיסה', שנקרא 'לחם חמץ'. זה מה שמסמל. רק אחר כך נבין: מלכתחילה למה היה צריך יצר הרע. פה למדנו: כשיש תורה אז יש שמירה על יצר הרע. ולכן התכלית של היצר הרע הוא במקומו בבית המקדש: לחם חמץ.

"ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה"

זאת אומרת כשיש תורה, אין צריך להרחיק אותו. מי זה "אותו"? יצר הרע. אני אסביר: יש לו תכלית. עוד לא הבנו בדיוק, אבל נניח: יש לו תכלית. מכיוון שהקב"ה ברא אותו, יש לו תפקיד. והוא נקרא 'שאור שבעיסה'. בלי שאור - העיסה אינה עיסה. ויתכן שבלי מצח העצה אינה עצה. טוב זה בדיחה אחרת.

קהל: מי שלא רשע, הוא [צריך לחכם].

לא, הוא אומר את זה קצת, באופן אחר לגמרי: אין ציבור בלי קצת רשעות. אבל לא... לא הרבה.

"עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה" - כשיש תורה, אין צריך להרחיק אותו – "ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה" – בא מזה. זה חידוש פה. לא רק שיש לו מקום, אלא יש מצווה להקריב חמץ ביום מתן תורה – "ועוד רַמָז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" - הוא אמר 'רֶמֶז'. זאת אומרת, אנחנו מוצאים במקור אחר בגמרא, שכל אדם גדול מחברו – אז גם היצר שלו הוא גדול מהיצר של חברו. ולכן יש מקום לְמה שנקרא 'יצר' אצל האדם, ולאו דווקא פשוטי עם, אלא הגדולים. וכל מי שגדול, יש לו גם כן יצר יותר גדול. אלא אם כן יש תורה, אז זה לא מזיק - יש שמירה עליו. אבל כל עוד הנושא שלנו: למה היה צריך לברוא יצר הרע?

"כדאיתא במס' סוכה (נ"ב ע"א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת" – 'עצרת' זה השם המיועד ליום שבועות. אף על פי שבתורה כתוב 'עצרת' לגבי שמיני חג העצרת (במדבר כט, לה – 'שמחת תורה'), ונראה אחר כך, אם יש זמן אני מקווה, לגבי לשביעי של פסח גם כן (דברים, טז, ח). מכל מקום לפי התורה שבעל פה, השם 'עצרת' שייך קודם כל לשבועות, שנקרא 'עצרת של פסח' (משנה ראש השנה א ב).[27]

"ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ" - זאת אומרת, בעצרת שני לחם הפנים היו צריכים להיות של חמץ – "וזהו עיקר הטעם" – עיקר הטעם שכשיש תורה, יש מצווה להביא חמץ – "אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה" - המהר"ל מזהיר אותנו: צריך להבין את זה היטב: מה הקשר בין תורה ליצר הרע, ויצר הרע לתורה. הקשר של תורה ליצר הרע הבנו כבר מהגמרא הקודמת: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין": כל עוד שאתם עוסקים בתורה אתם – יש לכם מגן נגד היצר הרע. ולמדנו שכוחו של יצר הרע מתגבר כל יום, מתגבר... כי זה 'שאור שבעיסה'. אבל עכשיו יש צד אחר: הקשר של יצר הרע לתורה. כשיש תורה, צריך להביא לחם חמץ, ושזה מצווה.

"ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים" – פה צריך לזכור את המדרשים הקודמים – "משה השיב למלאכים: כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים, ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה" - כשהמלאכים רצו למנוע מתן תורה למשה, זוכרים את זה, אז משה שאל אותם: האם יש בכם קנאה ושנאה וכן הלאה.

"לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבא התורה לתחתונים"

"דבר זה הוא הגורם שיבוא התורה לתחתונים" - צריך לומר "שתבוא", אבל כתוב ככה. מכיוון שבתחתונים יש יצר הרע, אז כדאי לתת להם את התורה. שוב, זה אותה שאלה: למה צריך שלתחתונים יהיה יצר הרע, עד הסוף? נמשיך:

"אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ. רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ע"ב)

פה כתוב במסכת ביצה. אבל לאמיתו של דבר, יש רק רמז לזה במסכת ביצה, זה נמצא במסכת פסחים:

"הכל מודים בעצרת דבעינן לכם"

יש לנו שני פסוקים בתורה על חג העצרת. קודם כל, בספר במדבר כט, לה: "עצרת תהיה לכם" – אבל זה כתוב גבי שמיני חג העצרת: "וביום השמיני עצרת תהיה לכם". זאת אומרת העבודה של אותו יום שנקרא 'עצרת' - זה לכם. ונראה מה המשמעות של זה לפי הגמרא, זה הפסוק במדבר כט, לה. אבל יש עוד פסוק בדברים טז, ח: "עצרת לה' אלוקיך", וזה נאמר לגבי שביעי של פסח. אז שביעי של פסח, שנקרא 'עצרת של פסח', אף על פי שאחר כך שבועות הוא העצרת של פסח, כולל השביעי, אז בשביעי של פסח זה נקרא "עצרת לה' אלוקיך", ולכן כל העבודה צריכה להיות מכוונת לה' אלוקיך. אבל בשמיני חג העצרת - נאמר "עצרת תהיה לכם", ולכן יש מקום של עבודה בשבילכם, לכם. כמו שאמר הרשע (הגדה של פסח), שהוא יודע מזה אולי קצת: "מה העבודה הזאת לכם". זה ה"לכם" הזה. זה לא לחם, לכם. ויש מחלוקת בגמרא[28] בין ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר אומר: כל זמן של יום טוב, האדם צריך להיות "קורא ושונה" – זאת אומרת לומד תורה, או להיות "אוכל ושותה". או זה, או זה. מכיוון שכתוב אומר: "עצרת תהיה לכם" – זה אוכל ושותה, וכתוב אומר: "עצרת לה' אלוקיך" – "קורא ושונה" – לומד תורה, עובד לה'. אבל ר' יהושע אומר: חציו לה' וחציו לכם. אבל כולם מודים שבעצרת "דבעינן לכם": בעצרת אין מחלוקת, יש חלק לכם. זה מה שמאפיין את העבודה של יום טוב: חלק לה' וחלק לכם. אחר כך המחלוקת ממשיכה בגמרא: מדובר סוף סוף בין פורים וכיפורים - פורים זה כולו לכם, כיפורים זה כולו לה'. אבל בכל יום טוב יש חלק מזה וחלק מזה, אבל כולם מודים שבעצרת זה המקום של "לכם", זה השורש של "לכם".

"שהוא" – כך אומרת הגמרא, מכיוון - "שהוא יום שנתן תורה לישראל" - אז מה השייכות? זה אותו נושא, כן? השייכות של: יום שניתנה התורה לישראל - אז יש מקום ליצר הרע. יש מקום ל"לכם".

"וזה, כי היום הזה" – של מתן תורה - התחתונים הם עיקר, במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים. וכך אומרת הגמרא: מכיוון שהוא יום שנתן תורה לישראל. והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה" – זאת אומרת יום מתן תורה – "היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב וירד ה' על הר סיני. ולפיכך ביום הזה" – של מתן תורה, שנקרא 'עצרת' – "נבחר החמץ" – שמסמל ליצר הרע. אם אפשר לומר, אנחנו מתחילים להבין שפה יש איזה כוונה להכשיר את היצר הרע. ונראה אחר כך – לא רק להכשיר, אלא לקדש אותו.

"שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה" – מיהו העיקר ביום מתן תורה? זה האדם. האדם שבו החמץ.

"והיו שתים ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא הוא פונה אל עולם הזה" - ולכן הרמז היא: שני לחם הפנים, שני כבשי העצרת, וזבח שלמים – "ולא נמצא בכל הקורבנות שלמי ציבור כי אם בעצרת. וזה מפני כי יום הזה – מתן תורה – יש שלום וחיבור לעליונים עם התחתונים" – והרמז הוא: בשניים. "ויש אכילה למזבח" – זה לה' – "וזהו לגבוה" – לה' אלוקיך - "ואכילה לאדם" – שלמים, זה לכם – "כי ביום הזה בעינן לכם" – 'בעינן' - זה אנחנו רוצים לכם – "ופרושים הראשונים ברורים".

טוב, עד כאן. אחר כך נראה אם יש מספיק זמן כדי לגמור כל הפרק. רק אני אסביר, ואחר כך... "בעינן" זה מילה של הגמרא: אנחנו רוצים. בעינן. "בָּעֵי" זה רוצה. מי שמבין ערבית אולי קצת: "בְּעֵא" זה אותה משמעות, בָּעֵי זה ארמית. "ואי בעית אימא" למשל, "ואי בעית אימא" – למדתם: "ואם אתה רוצה, אני אומר". אז "בעינן" - זאת אומרת, לפי מה שכתוב, צריכים להחליט שזה שייך לכם, "בעינן לכם". מכיוון שהכתוב אמר "עצרת תהיה לכם". כשהכתוב אומר "עצרת לה' אלוקיך" - זה לה', זאת אומרת לגבוה.[29] זאת אומרת העבודה של יום טוב - סוף סוף זה המסקנה של ההלכה - העבודה של יום טוב זה חלק לה' וחלק לכם. החלק שלכם זה נקרא 'שמחה" – " וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", אתה ואשתך וכן הלאה (דברים טז, יד). ומאיפה אנחנו לומדים את זה? מהו המקור? דווקא מהיום טוב שנקרא 'עצרת'. וסוף סוף עצרת, בעיקר, זה שמיני חג העצרת. ואתם יודעים "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" – זה נאמר בסוכות. אני חוזר על הפסוק, כי שרים את הפסוק הזה, אבל עם טעות. צריך לומר, כמו שזה נכתב: "ושמחת בחגך, והיית אך" – א' כ' – "אך שמח". שמעתי הרבה טעויות על זה. איך שרים את זה אצלכם? "ושמחת בחגך והיית..."

קהל: [...]

מניטו: תמשיך?

קהל: (ניגון הפסוק).

מניטו: אה, אתה יודע את הפסוק. נכון. אך = רק. אך שמח, רק. אז פה אנחנו מגיעים לנושא עצמו.

קהל: למה רק בסוכות?

מניטו: העיקר זה בסוכות. מכיוון שסוף סוף זה קשור לעניין של עצרת. מה הסביר המהר"ל? כל הימים - התחתונים פונים לעליונים. להעלות מלמטה למעלה. אבל ביום מתן תורה - אז העליונים פונים לתחתונים. העיקר זה האדם שבו יש החמץ, דהיינו יצר הרע. אז העיקר זה שבועות שנקרא עצרת. אבל יותר עיקר מזה, זה שמיני חג העצרת שנקרא שמחת תורה, זאת אומרת מתן תורה שבא אחרי יום הכיפורים. וביתר דיוק: שבא אחרי הושענא רבה, זאת אומרת אחרי הכפרה. שבועות זה מתן תורה לפני הכפרה, לפני החטא ולפני הכפרה. ושמיני חג העצרת זה אותו מתן תורה, אבל אחרי החטא ואחרי הכפרה. מתי היה החטא? (קהל: יז בתמוז) - שבעה עשר בתמוז, זהו. ומתי הייתה הכפרה? (קהל: יום כיפור) - ביום כיפור שניתנו הלוחות השניות. אז למחרת של יום כיפור – אבל גמר יום הכיפורים זה הושענא רבה - שהוא יום האחרון של סוכות. ולמחרת מהושענא רבה, אז זה...

פה אני רוצה לדייק, אפילו זה טעות שנכנסה בעם ואי אפשר לתקן. כך צריך לומר: לפני ראש השנה אומרים: 'כתיבה טובה'. לפני יום הכיפורים אומרים: 'חתימה טובה'. ולפני הושענא רבה אומרים: 'גמר טוב' או 'גמר חתימה טובה'. לא אומרים 'גמר' לפני יום הכיפורים. מכיוון שיכול שיום הכיפורים מספיק בשבילו. הגמר - זה הושענא רבה. תפסתם? אז לפני הושענא רבה אומרים 'גמר טוב', לא לפני זה (צחוק קל). טוב, אבל המנהג התפשט ככה, אני לא יודע למה, אבל זה לא... לא יפה.

אז, אם כן, העניין של השמחה בחג - זאת אומרת יום טוב - זה שייך לחלק הזה שנקרא 'לכם'. ויש מצוות של שמחה: איך לאכול, איך לשתות, איך לחיות, איך לנשום, איך לשיר – זה מצווה. אבל זה רק הצורה של השמחה. עיקר השמחה, ממש, באה – אומרת הגמרא, זה בירושלמי – מששת ימי בראשית. זאת אומרת, לפני מתן תורה. לפני עניין של חטא וכפרה. וזה נקרא 'שמחת החליל', של שמחת בית השואבה, שזה הדוגמה (סוכה, ה). והגמרא שואלת (סוכה, נ, ב): מאיפה למדנו שצריך חליל? אין שום רמז בתורה. אין רמז בתורה, יש רמז בגמרא שכך היא השמחה של העם. העם ראה בזה שמחה, אז זהו השמחה. וזה בא מיותר עמוק מהתורה, או יותר עליון מהתורה. מכיוון שהעם ראה בחליל שמחה, אז זה ההלכה: שהשמחה זה החליל. אבל התורה באה לכפרה, והיא מצווה על השמחה - אבל מי יודע מה זה שמחה? העם יודע מה זה שמחה. [...] איך אומרים, הכורדים עושים משהו אחרת, אבל זה השמחה. זה בא מהעם. תפסתם את העניין. זה החלק לכם. החלק שלכם בא מיותר עליון מהעניין של התורה לתחתונים - שזה חטא וכפרה.

אז עכשיו אני רוצה להסביר את ההתחלה של הנושא שלנו. זאת אומרת, מה אמר הקב"ה לבן הזה שקיבל מכה גדולה, אבל קיבל גם כן תחבושת (צחוק קל) - שזה נקרא תורה? אז אמר: בראתי יצר הרע, אבל בראתי תורה תבלין. זאת אומרת איזה מין נחמה. מה זאת אומרת "בראתי יצר הרע"? משמע שהיה צורך לברוא יצר הרע.

אבל עכשיו צריך להבין יותר עמוק: 'בריאה' ו'יצר הרע' זה אותו דבר. בריאה זה יצר הרע. ויש פסוק בנביא, אתם יודעים את זה (ישעיהו מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע". ובסידור אנחנו אומרים: "ובורא את הכול". כאילו הכול זה רע, אבל רע זה לא הכול... ובריאה – מה זה 'בריאה'? זה לברוא רצון לקבל. אז מה זה 'רצון לקבל'? זה הגורם של יצר הרע, זה נקרא יצר הרע. בלי רצון לקבל – אין 'שאור שבעיסה'. אין חיוּת. החיים, הרצון לחיים, היא טמונה ברצון לקבל. אבל רצון לקבל - זה יצר הרע. כל עוד שאני לא זוכה במה שאני מקבל – זה נקרא 'חטא'. מיד כשאני זוכה במה שאני מקבל – זה נקרא 'זכות'[30]. אבל זה מה שצריך להבין: לברוא – זה לברוא רצון לקבל. אבל זוהי ההגדרה של עצם הבריאה. "בראתי יצר הרע" – זה כאילו אמר "בראתי עולם"[31]. בראתי בריאה שכל כולה, כל העצם שלה, זה רצון לקבל. ואם הבריאה זוכה במה שהיא מקבלת - אז זה נקרא 'זכות'. אבל כל עוד שהבריאה מתפקדת בלי הזכות הזה, זה יצר הרע - הוא קשה מאוד, מתחדש בכל יום, כוחו גדול מאוד - כי זה רצון הבורא שתהיה בריאה! אם אפשר להגדיר את זה ככה, אין לי מקור, אבל זה רק ההגדרות, הסבר: שכוחו של היצר הרע, בא מהיוצר - "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי" (ברכות סא, א). בא מהיוצר עצמו. כי הוא רצה לברוא בריוֹת. ולכן שם בבריות האלו כוח גדול מאוד שנקרא רצון לקבל. והרצון לקבל הוא השורש של היצר הרע, הוא עצמו היצר הרע - כל עוד שאין זכות שבא לתקן את הצד הרע שיש ביצר. זהו ההסבר.[32]

ולכן מטרת הבריאה זה לברוא יצר הרע. אבל מכיוון שיצר הרע הוא כל כך רע, בלי זכות, אז צריך משהו כדי לתקן, למרק, למתן, למתק את המרירות של היצר הרע. לכן התורה ניתנה לתחתונים שיש בהם יצר הרע. זאת אומרת, ביום מתן תורה, עיקר של כל העולמות – זה כנסת ישראל. כי כל העולמות נבראו – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – כל העולמות נבראו כדי שהבריאה תקבל את התורה. אז מי מקבל את התורה? דווקא התחתונים. מהי ההגדרה של התחתונים? החמץ, דהיינו היצר הרע. לכן לא רק שביום מתן תורה מותר להביא לחם חמץ, אלא מה אמר המהר"ל? "מצווה מן התורה להביא לחם חמץ". טוב, פחות או יותר זוהי ההגדרה.

אז מה זה יצר הטוב? קודם כל אני רוצה להזכיר - זה למדנו אולי בכמה צורות - להזכיר מה אומרת הגמרא: עד הבר מצווה אין לאדם [אלא] רק יצר הרע. ובשעת הבר מצווה נזרק בו יצר הטוב (אבות דרבי נתן, טז, ב).[33] זה ידוע לכם, כן? עד גיל 13 יש רק יצר הרע. מה זה יצר הרע? רצון לקבל.

קהל: [...]

מניטו: אפשר, זה רמז, אבל זה לא הפשט. לפי הדרש, אבל זה לא הפשט.

קהל: מה זאת אומרת 'רצון לקבל'?

מניטו: 'רצון לקבל' - זאת אומרת...

קהל: יש אצל הרמב"ם...

מניטו: למשל, אם אתם רוצים להבין עכשיו את תוכן של העבירות, של כל החטאים - מהו הגורם? כי אני צריך לקבל - לאכול, לשתות - לקבל כל מה שאני יכול לקבל כאכילה של הנפש שלי: 'אוכל נפש'. אם אני לא מקבל מה שנותן לי חיוּת – אני לא חי. אז הרצון של החי – זה לקבל. אבל לקבל בלי לזכות בזה, זה מה שנקרא 'רע'. ולכן, אם אנחנו רוצים להבין בתוכן של כל העבירות, בלי יוצא מן הכלל, מה גרם לחטא זה או לחטא אחר? מכיוון שיש צורך לקבל כדי לחיות! אז מה זה הטוב? לקבל בזכות. מה זה הרע? לקבל בלי זכות. כל העבירות: מי שמשקר - משקר מכיוון שצריך לו איזה שהיא הנאה, שהוא לא יכול לקבל אחרת. מי שגוזל – זה אותו דבר. מי ש... הבנתם? 'הרצון לקבל' הזה, זה כוח כל כך עצום בעולם - וזה ההגדרה של הבריאה – שהיה צריך איזה תרופה לו.

אבל עכשיו הבנו, מכל מקום, כי המטרה של הבריאה זה היצר הרע. אבל רק מי שיש בו יצר הרע, יכול לזכות בתורה. ולכן התורה הייתה מונחת בקרן זווית, כמו שאומרת הגמרא (קידושין סו, א), עד שבא היצר הרע הזה כדי להגשים את התורה. זאת אומרת, האדם שיש בו חמץ שזה יצר הרע. תפסתם את העניין?

קהל: אפשר גם לקשר בין צדיק לרע, אם כך. [מעלים] את הצדיק לפני...

מניטו: מה אמר המהר"ל? זה כתוב, הוא הביא גמרא בסוכה: "גדול מחברו יצרו גדול ממנו". טוב, זהו.

קהל: יש לי עוד דבר אחד.

מניטו: כן, על הנושא?

קהל: כן כן. בקשר לחמץ ויצר הרע. האם אפשר לקשר את יצר הרע [...] לחלות שבת, של ערב שבת? על הברכה של...

מניטו: העניין של התרומה?[4]

קהל: כן.

מניטו: לא. זה עניין אחר. אפשר לקשור את הכול עם הכול, אבל זה לא ישיר. מה שצריך להבין - שההגדרה של המהר"ל: כי החמץ ויצר הרע זה אותו דבר, לפי המקורות, מכיוון שזהו החיוּת. כל עוד שיש שאיפה לחיים, תאווה לחיים – יש חיים. מי שאין לו יצר הרע נקרא 'מת'. מכיוון שאין לו שום שאיפה לחיים. אז פה פחות או יותר התחלנו להבין מה המקום של החמץ בשבועות - כי זה קשור למתן תורה.

קהל (אותה השואלת): זה גם הנושא של ה...

מניטו: זה רצון לקבל. (צחוק)[5] זה נקרא 'בולמוס'.

קהל (אותה השואלת): גם הנושא הזה של יצר הרע, ומה שקורה איתנו עכשיו, זאת אומרת בימים האלה? זה ניסיון מה' שדורש מיצר הרע שיעשה לנו רע, כדי לראות אותנו בניסיון?

מניטו: לא הבנתי. זה יותר מדי מוסרי בשבילי (צחוק)

קהל (אותה השואלת): ה' בורא את יצר הרע. הוא ברא את יצר הרע. היצר הרע הוא נמצא איתנו כדי שאנחנו נהיה...

מניטו: אה, הבנתי

קהל: כדי שאנחנו נהיה...

מניטו: הבנתי, הבנתי. יש פרק במהר"ל בנצח ישראל[34] שמסביר את זה: יצר הרע, פשוטו כמשמעו, יש רק בישראל. מכיוון ש"אתם קרויים אדם". אצל אומות העולם יש משהו דומה - יש רשעות, אבל יצר הרע זה משהו אחר. ואנחנו יודעים שהחטא המיוחד – זאת אומרת הסיכון של החטא – בישראל, בזהות של ישראל, זה נקרא 'שנאת חינם'. זה מה שמתגלה עכשיו. אבל זה לא חדש! ידענו את זה מקדמת דנא.

קהל: ולשון הרע.

מניטו: לשון הרע זה רק הביטוי של השנאת חינם. אם אין שנאת חינם אין לשון הרע. אבל זה... יש הרבה הרבה הסברים במהר"ל, אבל ההסבר הכי פשוט: מכיוון שעם ישראל, האופי שלו, שכמעט כל אחד ואחד זה נשמה בפני עצמה. אצל אומות העולם זה לא כל כך פשוט - יש נשמה כללית. אבל פה, בישראל - בכלל ביהודים, כן? - יש השגחה פרטית. כמעט כל אחד יכול, ואכן רוצה להיות - ראש ממשלה. ולכן זה מתגלה ככה. טוב, תפסתם?

קהל: אמרת שעד שהגיל של הבר מצווה, אז הילד יש רק יצר הרע. אבל גם שמעתי באיזה מקור שהילד - אין חטא בו.             

מניטו: לא, זה לא ש... נכון, זה נכון. זאת אומרת, לא דנין אותו (בבא קמא, פז, א). אין לו אחריות. צריך לדעת שהוא מזיק, שהוא מסוכן, מכיוון שהוא אדם. אדם הוא מזיק, אפילו אם הוא ישן אם הוא ער, זה גמרא מפורשת (בבא קמא, כו, א). מכיוון שיש בו התפקוד של היצר הזה. אבל לא דנין אותו. אין לו אחריות, נאמר פלילית, לפי התורה. אבל זה לא כל כך פשוט. מכיוון שמהר מאוד הוא בר-חינוך. ולא דנין אותו, אבל דנין את האחראי עליו, זאת אומרת את ההורים. ולכן בשעת הבר מצווה ההורים אומרים: "ברוך שפטרנו מעונשו". "מעונשו שלזה" (בראשית רבה, סד, יד) - האחריות ממשיכה, אבל העונש לא (צחוק קל).

קהל: האם יצר הרע זה היעדרות? היעדר של משהו? כמו שחושך זה היעדר של אור?

מניטו: לא לא, למדנו את זה, משהו אחר.

קהל: או שזה בדיוק הפוך.

מניטו: לא, זה לא כל כך הפוך. אלא זה עניין של החמץ. צריך להבין מה זה 'חומץ', 'חמץ'. זאת אומרת את הכוח של החיים, שהודות הכוח הזה יש חיים. כמו שהסברנו הרבה פעמים: המילה 'חיים' מתחילה בח'. לא אמרנו ברשעות, אבל בחטא (ח'). מכיוון שזה מתחיל ככה: זה נקרא 'שאור שבעיסה'. שאור - זאת אומרת החומץ, השמרים שנותנים את ה...

קהל: התפיסה הזאת שאומרת כאילו שאין בינינו שום צמצום, כשהמהר"ל קובע שהתורה ניתנה כרטייה ליצר הרע, לעומת התפיסות האחרות שאומרות שגם...

מניטו: התחלנו בוויכוח של משה רבנו עם המלאכים. המלאכים התכוונו לאיזשהי מדרגה של תורה שלא שייכת לעולם שלנו. אבל התורה שמשה עלה לקחת אותה כדי להביא לתחתונים, אותה תורה - היא שייכת. "מאין יבוא עזרי" (תהלים, קכא). ועזרא הסופר נתן לנו סוף סוף את ה... 'עזרי' – 'עזרא'. זאת אומרת, אותה תורה – באה לעולם שלנו כרטייה למכה המיוחדת של הבריאה, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה": כל העולמות העליונים - יש להם... - איך אומרים את זה - הם מחכים מה יעשו למטה. כי זה העיקר. אז ביום מתן תורה כולם מחכים: האם הם יקבלו או לא יקבלו. אז "משה קיבל תורה מסיני". יש גמרא במסכת שבת (פח, א):[35] "יראתה הארץ ושקטה. אם שקטה למה יראתה, אם יראתה למה שקטה" אז יש שמה הסבר בגמרא: כשהגיע הזמן לקבל את התורה הארץ כולה יראתה: שמא יחזיר אותי לתהו ובהו. מכיוון שישראל קיבלו את התורה - אז שקטה.

קהל: עניין הקרבת החמץ במתן תורה, זה קדושת היצר הרע. זאת אומרת, יצר הרע ביום ההוא נעשה קדוש.

מניטו: זה מה שרמזתי קצת, אבל צריך להבין את זה. זאת אומרת... וזה נקרא 'מיתה' של היצר הרע.

קהל: מיתה?

מניטו: כן. זה מדרגה של צדיק שהוא מקבל תורה, שהוא ממית את היצר שלו.[36] אז הוא מקדיש אותו. "אדם כי ימות באוהל"[37] (במדבר, יט, יד) – זוהי ההגדרה של התורה.[38] אבל 'מיתה' – זה לא... צריך להבין שזה עלייה[39].

קהל: הוא לא מכחיד את יצר הרע, הוא מעלה אותו.

מניטו: כן, אבל בתור יצר הרע, הצד המר של הנטייה לחטא – זה נהרג. לכן זוהמת הנחש מסתלקת (שבת, קמו, א).

קהל: האם זה מקביל לרעיון של 'שבעים לשון'? שהפסיכולוגים – זה אותו דבר?

מניטו: "אין התורה מתקיימת אלא למי שממית את עצמו עליה" (שבת פג, ב). צריך להמית את היצר הרע. זה הקדושה שלו, זה ההקדשה שלו, ההקדש אולי.

קהל: מה קורה עם החיוּת?

מניטו: [...] ולכן מיד אחרי מתן תורה צריך לרדת קצת, כדי לעלות. למשל, אני אתן לכם דוגמה מאפיינת ל... זה ההסבר שהבעל שם טוב נותן למה דור המדבר לא רצו להיכנס לארץ ישראל: הם רצו להישאר במעלה של מעמד הר סיני.[40] ומיד כשגומרים תפילת יום הכיפורים, מיד מיד, אומרים 'והוא רחום יכפר עוון'. זה מאפיין ליהדות, כן? (צחוק קל) גמרנו יום שלם של מלאכים, מיד כשזה נגמר – תקיעת שופר וכו', בלי הפסק – והוא רחום יכפר עוון. יש לי שני הסברים.

קהל: זה חוצפה.

מניטו: זה לא חוצפה, זה... חכמה (צחוק קל). איזה עוון? ההסבר הפשוט זה: "כל ישראל ערבין זה בזה" (ספרא, כו, לז). אולי איזה יהודי ברחוב עשה עוון באותו רגע? אז "והוא רחום יכפר עוון", שכל ישראל ערבין זה בזה. אבל יש הסבר אחר: דווקא המצב הזה של ירידה מאותה קדושה שהיינו ביום הכיפורים - זה עוון. לרדת מאותה מדרגה. אותו עוון של ירידה.

קהל: אבל זה לא בידינו.

מניטו: אבל זה עוון. אולי אני אסביר בצורה אחרת לגמרי. זה משהו יותר רחב גם כן, אולי הזכרתי את זה פעם. אומרים מהבעל שם טוב, שלפני כל תפילה הוא היה מתפלל תפילה קצרה, שלא ימות בתפילתו. מכיוון שאם התפילה היא אמיתית, אז הוא צריך לעלות למעלה ולהישאר שמה. אז הוא מתפלל שאחרי התפילה שלו הוא יכול לרדת. זה נקרא תפילה. יש לכם משנה בפרק שני בברכות, המשנה הראשונה, שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה כדי להגיע למדרגה של התפילה, ושעה אחת אחרי התפילה כדי להירגע קצת ולרדת קצת ל... אז אם אתם יכולים לספור: שחרית, מנחה ערבית - שעה, שעה, שעה – משחרית, ועוד מנחה, ערבית. אז הגמרא שואלת מיד: אז מתי היו לומדים ועובדים? אז התשובה: מכיוון שהיו חסידים, אז תפילתם עבודתם, ותורתם נעשית על ידי אחרים. מכיוון שהיו חסידים. מזה אנחנו לומדים מה זה חסיד.

קהל: יש "תורתם אומנותם".

מניטו: תורתם אומנותם.

קהל: מה זאת אומרת "לשהות"? "שהו" – אתה אומר שהו...

מניטו: שהייה, שהייה. זה שהייה. זאת אומרת, אני אסביר את זה בלועזית: [...] הכנה. למשל, כשאנחנו מתפללים שחרית, אז לפני השמונה עשרה של שחרית, יש הרבה הרבה הכנות: פסוקי דזמרה, יוצר, ואחר כך מתחילים "אדנ"י שפתי תפתח". זה הכנות. כדי להגיע למצב של 'כובד ראש'. אצל החסידים הראשונים, לפי מדרגתם, היה צריך שעה שלמה כדי להגיע להתחלת התפילה עצמה, דהיינו השמונה עשרה. ואחר כך היה צריך להם שעה שלמה כדי לרדת מאותה מדרגה. טוב, זה נקרא 'חסידים הראשונים'. אנחנו... הלכה כאחרונים (צחוק).

טוב, אז ביום שני הבא, אין חג, נגמר, אז יום שני הבא נמשיך בפרק הבא. ביום רביעי יהיה שיעור בצרפתית, ובליל הושענא רבה יהיה ליל לימוד במועדון העולה בתשע וחצי, צרפתית.

 

 

 

 

הערות

[1] מניטו מתכוון שלשונו הצרפתית של רש"י מקורה בעיר טרויה שבחבל שמפאן בצרפת.

[2] הכוונה כנראה למנחם בגין.

[3] השוו לדבריו של מניטו במפגשי מהפכת הזהות העברית, מפגש ראשון: "אני פעם הייתה לי שאלה. הייתי בגלות, בצרפת, היתה לי שאלה… קשה מאד. הלכתי אצל הרב שפרן, של ז'נבה, שהוא תלמיד חכם גדול (ככל הנראה הרב אלכסנדר שפרן). ושאלתי את השאלה שלי אצלו. אז הוא אמר לי: "תשמע, אותה שאלה לא כתובה בשולחן ערוך שלנו. התשובה לא כתובה. בשולחן ערוך שלנו יש ארבעה טורים. אבל זה כתוב בטור החמישי" - ואיפה זה הטור החמישי? - הוא אמר לי: "הטור החמישי זה אתה". [צחוק קל]".

[4] הנוסח הספרדי של ברכת הפרשת חלה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲֹשֶר קִדְֹּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִיֹש חַלָּה תְרוּמָה".

[5] מתכוון לתלמידה.

 

 

 

[1] מתוך 'תפארת ישראל' פרק כה – המקור של הקטע שנלמד בשיעור:

ובמסכת קידושין (ל' ע"ב) ושמתם. סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה ומניח רטיה על גבה, ואמר לו בני כל זמן שרטייה זו על גבי המכה אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין ובין בצונן, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו ע"כ.

ופירוש זה כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו, ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי שזה אינו יכול, ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה, ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו, אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה. ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כדאיתא במס' סוכה (נ"ב ע"א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה, ולא כמו שאר קרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך, אבל ביום מתן תורה שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה, לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבא התורה לתחתונים, אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ, רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ע"ב) הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. שהוא יום שנתן תורה לישראל, וזה כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים, והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב וירד ה' על הר סיני (שמות י"ט). ולפיכך ביום הזה נבחר החמץ שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה. והיו שתים ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא היה פונה אל עולם הזה, ולא נמצא בכל הקרבנות שלמי צבור כי אם בעצרת, וזה מפני כי יום הזה יש שלום וחבור לעליונים עם התחתונים, ויש אכילה למזבח וזהו לגבוה, ואכילה לאדם כי ביום הזה בעינן לכם, ופרושים הראשונים ברורים.

[2] רש"י, שם: "נומי - צמחים בורפיליו"ש (בורבולי"ש: אבעבועות, כיבים) בלע"ז".

[3] לכאורה ה'מכה הגדולה' היא היצר הרע, כפי שאומר לאחר מספר דקות בהקלטה: "פה מגלים שיש מכה גדולה שנקראת יצר הרע. אולם כאן מפרש מניטו: 'הוריד אותו מהעליונים לתחתונים'. אולי מניטו רומז כאן למה שאמר בהזדמנויות רבות שהיצר הרע הוא תוצר הכרחי של הירידה מהעליונים לתחתונים.

[4] ראו על כך בהרחבה בשיעורי מניטו על כתבי הרב קוק: "זה נתון טבעי לאדם, בתור בריאה. כי, לפי הקבלה, הבריאה היא כל כולה הרצון לקבל . אבל עד שלא קיבלה מה שצריך לקבל באמת, כדי שהמציאות שלה תהיה טוב, אז היא יכולה לקבל אפילו מהסטרא אחרא, זה מה שבתוכן אומר הרב, זה מובן? ושורש הדברים, כמובן, זו הבחירה, כן. כי מי סוף-סוף בוחר בערך זה או אחר כדי להתמלא ממנו? זו הבחירה. ולבחירה אין גורם, אין שום גורם. הבחירה מתחילה בעצמה ולכן יש אזהרה שצריך לקשור, לאחד, את הכלי המוכן הזה לאור המתאים לו. וזה נקרא, אח"כ, נראה בגמרא כבר, זה נקרא "תלמוד תורה". בלי תלמוד תורה, ה"תכונה ליראת שמיים" מביאה לע"ז, מביאה אפילו לכפירה. אותה "תכונה ליראת שמיים". מכיוון שאדם לא יכול לחיות, בתור אדם, בלי ערכים ואם אינו קושר את עצמו לערכים אמיתיים אז קושר עצמו לכל מיני "פסודו -ערכים... ז"א המלכות היא, בהתפשטות הספירות, המלכות היא, בהתחלת ההליך של תיקון העולמות, היא כלי ריק מכל אור... כי התוצאה של הצמצום פועלת במידת המלכות , זה מובן?.

ולכן המלכות התרוקנה מהאור שלה כדי שיהיה מקום לעולם, זה רק בקצרה, אבל תבינו את ה [...]. ולכן, עיקר הבריאה זו אותה תכונה להיות כלי מקבל, כלי קבלה. אבל מכיוון ש"לית לה מגרמה כלום" היא מוכנה לקבל כל מה שיבוא אליה ולכן הכול תלוי בהזדמנויות, בזכויות, בהזדככות של הכלי, כדי שאור זה, או אור אחר יבוא. לפי דעתי, החידוש פה של הרב, מתחיל בזה שהוא מסביר, בקצרה ככה את ה א מ ב י ו ל נ ט י ו ת, אם אפשר להגיד את זה (צחוק בקהל), אבל באופן קיצוני לגמרי: או הטוב המוחלט או הרע המוחלט, זוכרים את זה?:

"היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים"... זה מובן? אז אם הבור הוא ריק ממים של הקדושה אז הוא יתמלא עקרבים ונחשים שהם הכוחות של הסטרא אחרא, זה מובן?".

[5] ראו בסוטה, ג, א : "תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה" ורש"י שם: "נכנסה בו רוח - ממרום ולקמן מפרש רוח טהרה או רוח טומאה על ידי שטן הבא להחטיאו ולהקניט את אשתו".

וראו זהר עם תרגום הסולם, פרשת וישב, אות ער"ה: "משום שיש מצד האחר לב טמא ורוח עועים המסית בני העולם לחטא וזה הוא רוח הטומאה הנקרא רוח עועים כמש"א ה' מסך בקרבה רוח עועים ועל כן בקש דוד ורוח נכון חדש בקרבי".

[6] וראו ברש"י על דברים כג, יח שמסביר את המילה קדשה: "לא תהיה קדשה - מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות", כפי שנעשה למשל בפולחן הבעל והעשתורת בעמי כנען.

[7] השוו זאת עם דברי הרב בשיעוריו על נתיב התורה, שבו הוא מפרש את דברי המהר"ל על הסדר, על 'הישוב' שנמצא בתוך ה'סדר', ועל המהלך ב'דרך' הנמצאת מחוץ לסדר. התורה מחזירה את האדם לסדר, בהקשר לתיקון התהו ובהו עליו דיבר בתחילת השיעור: "ויתכן שכל המפתח של ההסבר של המהר"ל זה המילה סדר. וצריך להבין אותה מילה לפי תורת המהר"ל. מה זה הסדר? הסדר של המציאות, אנחנו תופסים את הסדר של המציאות דרך השכל. וכל מה שנמצא מחוץ לסדר האמיתי, אין לו קיום. אף על פי שזה נמצא באופן עראי, מכיוון שזה לא בדיוק הסדר האמיתי, אין לו קיום. זה לא מתקיים, לפי לשון הגמרא. פה יש הגדרה, ההגדרה הראשונית היא חשובה מאד: יש יישוב. ויש דרך. והדרך זה המעבר בין ישוב לישוב. הישוב יש לו הסכנות משלו, אבל הוא ישוב. והדרך - בבחינת דרך הוא בסכנה. [...] שהישוב במעשה הוא שייך לעולם הזה, למציאות של העולם הזה. הקשר עם התורה שהיא תורת הישוב, שהיא סדר של הישוב, זה קשר תמידי מוחלט." [...] "משל, לאדם שהיה מהלך בדרך" - "בדרך" – זה משל לעולם הזה. באישון לילה - העולם הזה כשלעצמו בלי סדר בלי תורה בלי אור. "והארץ הייתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום." אז אנחנו הולכים באותו חושך של התוהו ובוהו. אז הפשט הוא מובן. אם אנחנו נמצאים במצב של תוהו ובוהו, של אי סדר, זאת אומרת, בדרך אשר לא עבר עליה אדם, כמו שאומר הפסוק. כל בריה ובריה בחיים שלה, בזמן של החיים שלה היא דומה למי שהולך בדרך לא..איך אומרים את זה בעברית? גבורות תשובה מהקהל: לא כבושה הרב: לא כבושה. אף על פי שעברו כבר בני אדם, אבל לכל אחד זה כאילו שאין לו מורה דרך, כן. והקב"ה נתן לבריות איזה מן צופן שאפשר להשתמש בו כדי להינצל מן הסכנות האלו.

במקבץ הקלטות ביוטיוב בשם: "הנביא – האמר"ל של העולם הזה", משלים מניטו את ההסבר.

[8] שם טז-יז: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'... חמץ תאפינה".

[9] שם: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".

[10] ראו בזוהר, חלק ב, דף מ, ע"ב, ברכות יז, א - ורש"י שם דיבור המתחיל 'שאור שבעיסה', ועוד.

[11] ראו למשל בשל"ה, פסחים, אות רצט: "וכמו שיש חילוק בין הרן לחרן נקודה כמו כן בין חמץ למצה וחמץ' הוא הקליפה סוד מצח אשה זונה', וכן בכתביו של ר' נחמן מברסלב 'אוצר היראה' על פסח, אות יד.

[12] ועל ממד נוסף של הקשר בין הגאווה ליצר הרע, ראו בשיעורי מניטו על נתיב התורה, שיעור מספר 18: "אז לפי תורתו של הרב אשלג זה פשוט מאד, כן. הוא מסביר את זה ככה: היצר הרע זה הרצון לקבל. וכל עוד שאני מקבל בלי שזכיתי בזה, זה רע. ולכן צריך לזכות כדי לקבל בזכות. זה המטרה של המצוות. איך? להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. זה מובן? כן. אז אי אפשר לחיות בלי לקבל, ולכן מי שאומר אני לא מקבל אני רק משפיע, הוא...זה לא אמיתי. זה גאווה של הפילוסוף, כן. שהוא אומר אני רק משפיע, אני לא מקבל. זה ההגדרה של הגאווה סתם – הוא רואה את עצמו כאילו הוא המשפיע. והוא לא יכול לחיות בלי לקבל, אז הוא לא רואה את זה שהוא מקבל. הוא אומר שהוא רק משפיע." וכן בהקלטות של מניטו על יצר המין, שקובצו בערוץ היוטיוב של מכון מניטו תחת השם: יצר המין.

[13] להרחבה בנושא זה, בהקשר ליצר המין, ראו מקבץ הקלטות בערוץ היוטיוב של המכון: "יצר המין".

[14] דרך חיים למהר"ל, פרק ג, משנה א: "וכן בלשון 'ואין אתה בא לידי עבירה', שהיה לו לומר 'ואין* אתה בא לעבירה'. והוא הלשון בכל מקום כאשר יבא האדם אל הסבה הגורמת, כי הסבה נקרא 'לידי' מפני שהידים הם ראשונים להביא הדבר אל האדם, וכן הסבה של החטא הגורמת החטא נקרא 'ידי עבירה'. וכך פירושו; הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, היינו הסבה הגורמת החטא לאדם, והוא גבהות הלב, שהוא סבה אל החטא. ואם אמר 'ואי אתה בא לעבירה', היה משמע שאם לא יסתכל הוא בא לעבירה בודאי, ואין הדבר כך, שבשביל זה לא יבא בודאי לעבירה, רק 'לידי עבירה', רוצה לומר דבר שהוא סבה לעבירה".

[15] השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על תורת התולדות, שיעור 16, בהם הוא מסביר שההופעה הפילוסופית של הלך רוח זה היא ההומניזם: "מה היה החטא של אדם הראשון? "נעשה לנו שם" (בראשית יא ד). האדם אומר: "אני אעשה לי את השם". זאת אומרת, התורה - האמת של 'מה טוב ורע' – זה לא רצון הבורא, זה רצוני-אני. זה חטא של אדם הראשון. זה החטא הראשוני של כל חטא. זה מובן? המרידה כלפי האמת האמיתית של "מה זה טוב, מה זה רע" – שזה רצון הבורא, לא אני. בפילוסופיה קוראים לזה: 'הומניזם': האדם לוקח את עצמו כקריטריון, קנה מידה של האמת. זה לא אומר שאין ערכים בהומניזם! – אם זה בסדר, כן? – אבל זה ה... למשל החטא של פרומתיאוס במיתוס". וכן על משמעות הגאווה לחטא אדה"ר ראו בסוד העברי כרך 2 שער שלישי: "בבסיסו של חטא אדם הראשון טמון שורש הגאווה הדורשת מהבריאה להטביע במציאות חותם אישי ונפרד מהבורא שבראהּ, בבחינת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז). במעשהו נוטל האדם את מלכותו של הקב"ה לידיו ותובע להחליט בעצמו מהו הטוב והרע עבורו. בתפילה נאמר: "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ... כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא", ובהתאם לכך, חטא אדם הראשון מוגדר בתורה באופן הבא: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (ג, כב). מִמֶּנּוּ, היינו: מעצמו הוא בחר להחליט מה טוב ומה רע תחת לשמוע בקול ה' ולעשות כרצונו. זה אמנם יהיה כך לעתיד לבוא, אבל אדם הראשון "אכלהּ פגה", כלשון הזוהר הקדוש, עשה זאת לפני הזמן, בטרם הגיע לבשלות הדרושה".

[16] להרחבת ההסבר על הקשר בין יצר הרע, חמץ וגאוה, ברוח דברי מניטו, ראו בשל"ה, פרשת בא, אות כא: "כבר האריכו המפרשים כד הקמח לרבינו בחי פסח א' ברמזי חמץ ומצה שהם נגד שני יצרים חמץ הוא החומץ המנוול והשאור הוא שאור שבעיסה כי גוף האדם הוא כמו עיסה המעורב מקמח ומים כן נעשה האדם כנבל הזה והיצר הרע הוא מחמץ העיסה והמצה הוא יצר טוב שגורם לאדם שיהיה נכנע ולא יעלה למעלה כמו שהיא המצה ואז נכנע מפני בוראו ואינו בא לידי חטא והוא סור מרע ועשה טוב".

[17] וראו על כך התייחסותו של המהר"ל, ב'תפארת ישראל', פרק נג: "בזה המדרש גלו כי השגת התורה לא היה בטל לעולם והיו משיגים בתורה כי התורה היא כוללת הכל וכאשר משיג בתורה משיג סדר הכל ואם שיהיו מצות התורה בטלות שאינם צריכים לעולם התחיה מכל מקום התורה לא תהיה בטלה כאשר בה השגת הכל יהיה צריך או אין צריך ויש בה דברים שהם לפי סדר עולם התחיה גם כן כמו שאמרו כל המועדים יהיו בטלים ופורים ויום הכפורים לא יהיה בטל כי הם לפי סדר עולם התחיה".

[18] וכן בילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמד: "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם".

[19] וכן מגילה, ז, א, וראו בחידושי אגדות מהרש"א שם.

[20] השוואה בין ימות השבוע לחגים מובאת בתיקוני זהר חדש עם פירוש הגר"א, וילנא, תרכ"ז, עמוד 354, עב ג.

[21] דברים אלו מפורשים בספר הדעה, ב, דרושי עולם התוהו, חלק ב, דרוש ד, ענף י"ב, סימן י: "הנה כל אותן המועדים יהיו בטלים אז כי יהיה אז כל הזמן כולו בקדושת אותן המועדים תמיד ובנזכר ומה שעתה הם מרמזים יהיה אז אורם וגילוים עצמן והוא ע"ד שאמרו על אלף הז' שאז יהיה יום שכולו שבת כן יהיה עד"ז בימות המשיח מאחר זמן דתחיית המתים והלאה יום שכולו מועד אלא משום שהמועדים הם מחולקים באור קדושתם לששה מיני זוהרי אור שהם פסח שבועות סוכות שמיני עצרת ראש השנה ראש חודש והם סוד שורש ששת ימי השבוע הנה כאשר יתגלה אז אורם העיקרי ממש להאיר למטה תמיד יהיה מאיר כל יומו באור קדושת המועד המתייחס אליו ויהיה כל הזמן כולו בקדושת המועדים" מניטו למד את ספר הדעה, ואף מופיעים הערות לדבריו בגנזך כתבי ידו של מניטו.

[22] השוו עם ילקוט שמעוני, ישעיהו כו, סימן תכט. יש לשים לב שלא מצוין שהמשיח מכריע לגבי הלכה מעשית ממש, אלא 'תורה' באופן כללי, והיה ויש אכן קשר בין המקור לדברי מניטו, יש כאן חידוש של מניטו: "אל תקרי: שומר אמונים - אלא שאומרים אמן, שבשביל אמן אחד שעונים רשעים, מתוך גיהינום ניצולין מתוכו. כיצד? עתיד הקב"ה להיות יושב בגן עדן ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו, וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם, וחמה ומזלות מימינו של הקב"ה ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י משיח". וכן ראו אותיות דרבי עקיבא (אוצר מדרשים אייזנשטיין) אות ז. מקורות אלו קשורים לנאמר במדרש בויקרא רבה יג ג: אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר כַּהֲנָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה נא, ד): תּוֹרָה חֲדָשָׁה מֵאִתִּי תֵצֵא, חִדּוּשׁ תּוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא". ועל המצוות שישתנו בימות המשיח לעומת התורה הנצחית ראו התייחסותו של המהר"ל, ב'תפארת ישראל', פרק נג: "בזה המדרש גלו כי השגת התורה לא היה בטל לעולם והיו משיגים בתורה כי התורה היא כוללת הכל וכאשר משיג בתורה משיג סדר הכל ואם שיהיו מצות התורה בטלות שאינם צריכים לעולם התחיה מכל מקום התורה לא תהיה בטלה כאשר בה השגת הכל יהיה צריך או אין צריך ויש בה דברים שהם לפי סדר עולם התחיה גם כן כמו שאמרו כל המועדים יהיו בטלים ופורים ויום הכפורים לא יהיה בטל כי הם לפי סדר עולם התחיה".

[23] רש"י, שם: צדוקי היה.

[24] ראו למשל דברי הרמב"ן על מצוות ישוב הארץ, בפירושו על במדבר לג נג, ובספר המצוות, השגות על הרמב"ם, מצות עשה ד'.

[25] השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 17, מופיע גם ביוטיוב תחת הכותרת 'תורה כללית', שם הוא מבקר את הנטייה בעולם התורה להתעלם מעיסוק בשאלות אלו: "מה המצב של לימוד תורה בעם ישראל בימינו אנו? יש הרבה שיטות. וברור שאלו ואלו דברי א-לוקים חיים. אבל שעד התקופה של התורה של ארץ ישראל דרך הרב קוק, לא הייתה תורה של כלל ישראל. זה חידוש שחידש הרב קוק. תורה לכלל ישראל ולא תורה לסוג זה של אנשי שלומינו. לסוג זה, למין זה של שיטה מיוחדת. [...] ולפי השיטה שאנחנו למדנו אצל הרב קוק, זה מתחיל בדורות האחרונים, ביהודה הלוי, הריה"ל, רבינו יהודה הלוי וזה ממשיך במהר"ל, וכל הגדולים האלו, של פרי צדיק, השל"ה וכן הלאה. אבל בעיקר זה הכוזרי, המהר"ל וכן הלאה ומיד מגיעים להסבר של הרב קוק עצמו. אני רוצה להסביר את דעתי. זה רק אצלם שאנחנו מוצאים לא רק תורה של הלכה, של חוכמת ההלכה, שמביא לשולחן ערוך. שולחן ערוך אמיתי. אף על פי שיש כמה שיטות של שולחן ערוך. טוב, כל שולחן ערוך הוא שולחן ערוך. אנחנו צריכים שולחן ערוך לכלל ישראל גם כן. עוד לא הגענו לזה. [...] ולכן מה שאני רוצה להגדיר כתורה שייכת לכלל זה לאו דווקא עניין של סוג של שולחן ערוך, כן, גם לזה יש צורך. שולחן ערוך לכל עם ישראל. אלא, תורה ששייכת לעם ישראל כעם עם ההיסטוריה שלו. אי אפשר להמשיך הרבה זמן ככה. יש תשובות לכל. לדיוק של כשרות זה, לדיוק עניין של שבת זה, תחום עירוב, תחום... טוב. יש תשובות מיוחדות. [...] האם למשל, אנחנו חיים בתקופה של גלות, צריך להיות בגלות. האם אנחנו חיים בתקופה של גאולה, צריך להיות בישראל? אין תשובה. ואומרים "שיקול דעת". שיקול דעת של יחיד. אז הרב הגדול, פלוני אלמוני, יש לו תשובה מן התורה כדי לדעת אם הכנף של העוף כשר או טמא, כן. אבל כדי לדעת אם זה כשר לחיות בחו"ל או לחיות בארץ ישראל, שיקול דעת, אין תורה! זה אסון, כן. ויש עוד שאלות. לאו דווקא השאלה הציונית ההיא, כן. ולכן תורה גבי הכלל, היא צריכה לקחת בחשבון מה זה תורה. ספר תורה זה לא סתם תרי"ג מצוות. זה כל המקרא. זה נקרא תורה.

[26] ראו בשיעורי מניטו כל כתבי הראי"ה, אורות התחיה, ס, סד: "אתם זוכרים מה אומרת הגמרא - 'יחיד ורבים' - הלכה כרבים. הרמב"ם הוסיף - ואם האמת אתו הוא היחיד, לא שמעתם... קהל: הוא הרבים... מניטו: אה...סליחה, הוא הרבים, אבל נשאר יחיד, זה מלשון 'יחידי סגולה' (צוחק). וזה, זה לא סתם להיות יחיד, כן. אז , זה שמעתי, מפרש של הרמב"ם שאמר – ומי אומר שהאמת אתו? זה הרבים, אז התשובה היא כן, בעוונות הרבים...(צחוק בקהל). ושם הערה 62 - הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים: "אבל הטעם שהצריכם לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברא פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים". וראו עוד יד מלאכי סמן רלא שהלכה כר יוסי מחבריו כי נימוקו עימו וכן שם סימן רצו:," "אע"ג דאמרינן דכי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כוותיה למדנו הרא"ש ז"ל בסוף פ"ק דבתרא דאנו לית לן לאכרועי טעמא דיחיד מסברא דנפשין", וכן ב'שדי חמד' מערכת היוד כלל ה.

וראו בהרחבה סיכום הנושא ב'תורה שלמה' לרמ"מ כשר, פרשת משפטים, שמות כג אות לז, בהערות, ובמיוחד מה שמצטט את דברי מהרשד"מ או"ח סימן לז: "מרגלא בפי העולם אחרי רבים להטות אבל רואה אני שמה שאמרה תורה אין הפירוש כפי הנשמע לבני אדם ובהם אמרו... ב"ש מחדדי טפי הרי בפירוש דלא אמרה תורה אחרי רבים אלא כשהם שוים החולקים אז הוי מעלת הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שתי הכתות אפשר שאיש אחד יעלה לאלף והיכן כתוב בתורה אלא שיש לנו לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים אחרי רוב מנין או אחרי רוב בנין כשהם שוין אחרי רוב מנין, בלתי שוים אחרי רוב בנין כו' ע"כ".

וראו עוד שם במילואים לפרשת משפטים: "ותשובה לקושית הש"ך מצאנו בדברי התום' שאנץ במשנה עדיות הבאתי דבריו בתו"ש חי"ז עמ' שו שאם יראו ב"ד דברי היחיד כו' יכולין לפסוק כמותו וכו' שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות ואע"ג שלא נתקבלו דברי היהיד בזמן הראשון ולא הסכימו רבים עמו כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו יהי' הלכה כמותם כו' ע"כ עי"ש ומבואר מדבריו תשובה לקושיי הנ"ל שהדין אחרי רבים להטות נאמר גם על זמן הזה אם יש רבים של דיינים שיסכימו לטעמו של היחיד מאיזה טעם שיהי' או משום שעת הדחק והפסד מרובה או משום שכך נראה והוטב בעיניהם סברת היחיד ההלכה כמותם ובזה מתקיים הדין של אחרי רבים להטות וראה מ"ש בזה בכפות תמרים סוכה ל"ד על תוס' ד"ה ולידרש להו ובענין זה כתב בשו"ת הרשב"א הנ"ל ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המיקל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המיקל והם רבים כנגד היחיד ע"כ".

[27] השוו עם ה'פרי צדיק' לחג השבועות, אות ד :"הנה בתורה שבכתב נקרא חג הזה בשס חג השבועות ובלשון חז"ל נקרא עצרת וגס בתרגום אונקלוס מתרגם על בשבועותיכם בעצרתיכון שגם בזמן אונקלוס הי נקרא חג זה בלשון חכמים עצרת דאונקלוס אמרו מפי ר"א ור"י כמו"ש (מגילה ג א) והענין ע"פ מה שאמרו במדרש שהש"ר ז' ב' ותנחומא פנחס ראוי' היתה להיות עצרת של חג רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח כו', ומשמע דעצרת של אחר הפסח ענין אחד עם שמע"צ דחג. וענין שמע"צ יאיתא בשם האר"י הק' ז"ל שהוא לשון קליטה הוא קליטת קדושת האור ייחג הסוכותי דסוכות זמן שמחתינו במצות ד' מינים כמו שנא' ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' ומאן דנסיב באיין כידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא (ויק"ר פ' ל')ובמצות סוכה ושמחת בחגיך ובשמע"צ הוא השמחה רק ממה שנקלט בו הקדושה מתג הסוכות כיון שבו אין שום מצוהי וכן פסח זמן חירותינו, ועיקר החירות הוא מיצה"ר דבמכה עשירית יצאו בנ"י מכל עשר כתרין מסאבין דקליפה ונכנסו לקדושה [...]ועיקר קליטת הקדושה מחג הפסח היה בשבועות זמן מתן תורתינו ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה חירות על הלוחות רק בתורה נכתב על ז דפסח עצרת לה' אלהיך, שמצד הש"י ראה אז שכבר נקלט הקדושה [...] ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם ובגמרא נדרש לענין מחלוקת ר"א ור' יהשע ויתכן שבשמע"צ הוא הקליטה אז גם מצד ישראל שאין אחריו עצרת עוד. וכן כאן בלשון חכמים בתושב"ע נקרא חג השבועות בשם עצרת ע"ש קליטת קדושת חג הפסח זמן חרותינו שנקלט במתן תורה על ידי השי"ת [...] והשי"ת בתורה שבכתב קורא להחג בשם שבועות ע"ש שבעה שבועות שהוא שבחם של ישראל".

[28] באותה גמרא שמצטט המהר"ל, בפסחים סח, ב: "ר' יהושע לטעמיה דאמר שמחת י"ט נמי מצוה היא דתניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר דחלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם: (עב"ם סימן) א"ר אלעזר (ד)הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם".

[29] בשיעורים אחרים, בהקשר לעבודת ה' של האדם, מסביר מניטו שבעומק העניין 'האינטרסים' של שהבורא והנברא מאוחדים. כאשר העבודה לצורך גבוה – לה', מתמזגת עם הצורך לתחתון ('צורך הדיוט') – של האדם. ראו למשל בהקלטה ביוטיוב: "קיום לצורך גבוה", מתוך שיעוריו ב'דרך חיים למהר"ל, שיעור 13: "חלק גבוה" זה מושג שאפשר להסביר אותו: זה חלקו של ה' יתברך. והחלק הזה הוא גבוה מאוד. יש ערך גבוה מאוד. כל העבודה של העולם זה לצורך גבוה. אף על פי שנדמה לנו שכל העבודה שלנו, התכלית - זה אנחנו. למשל - אני מתפלל כדי לקבל ברכות. לכן אני מתפלל ל'ברוך', מקור הברכות. כדי לקבל ברכות. אז לכאורה - זה לצורך הדיוט. זה לצורכי. [...] ובנקודת [חירות] יותר עמוקה: לא. זה לצורך גבוה. איך להבין את זה? מכיוון שהוא ברא אותי. הוא יודע למה. אם ההנחה - זה שאני נברא, בריאה שלו, אז הוא ברא אותי, הוא יודע למה. ולכן הקיום שלי זה לצורך גבוה. אף על פי שאני לא מבין. זה מסתורי. למה כל זה ככה? הוא החליט. אבל התוצאה היא שהקיום שלי זה לצורך גבוה. ולכן כשאני מקבל ברכה, זה בשבילו. לא רק בשבילי. זה מובן? וזה חסידות עמוקה. כשחסיד מתפלל, הוא אומר: "יהי רצון מלפניך" זאת אומרת, השאלה שאנו שואלים: למה רצון הבורא לא מתקיים? הבורא הוא רוצה לתת. אבל השאלה היא שלו! הוא שואל: למה רצוני לא מתקיים? אבל זה הרצון שלו! שהמקבל יקבל. ולכן כשאני מקבל, אני מקיים הרצון שלו. לא הרצון שלי. זה נקרא "לצורך גבוה" אז מי שמתפלל לצורך הדיוט זה תפילה קטנה, ילדותית. הכוונה האמיתית זה לצורך גבוה. לכן מתחילים ב"יהי רצון מלפניך": שמה שאני רוצה, שאתה תרצה את זה. דאם לא כן זה לא יתקיים [צחוק קל] זה מובן? למשל, כמה דוגמאות: כשיעקב אבינו ברך את בניו אז הוא מפסיק את הברכות ואומר - זה מפרשת ויחי: לישועתך קיוויתי ה' הפשט הרגיל: שהוא לא מצא מספיק זכות אצל בניו, כדי לגלות להם את קץ הגלות, אז הוא מתפלל: לישועתך קיוויתי ה' הישועה תבוא ממך. אין להם מספיק זכות, אבל אתה תושיע אותם. זה הפשט. אבל לפי הסוד זה יותר עמוק, כמובן: טוב, אני רואה שאין מספיק זכות בבני ישראל כדי שהגאולה תבוא. אבל שתבוא בשבילך, לישועתך שלך. "לישועתך" אתה "קיוויתי" ומכיוון שאני מקווה לישועתך, אני בטוח שהישועה תבוא. כי זה לצורך גבוה. כל עוד ישראל בגלות השכינה בגלות. צריך לגאול את השכינה! [...] או: "ממעמקים קראתיך ה' " לפי הפשט: אני נמצא במעמקים. וממעמקים שאני נמצא אני קורא אותך. אבל לפי הסוד זה ההיפך: אני קורא אותך ממעמקים שאתה נמצא. ממעמקים קראתיך ה' זה מובן? לא? זה סוד העומק. והסוד הוא עמוק (צחוק) יש עשרה עומקים. אז מהמעמקים האלו קראתיך כדי לגלות ולגאול את השכינה. זה מובן? [...] למשל בקורבנות - פשט התורה אומר: "את קרבני לחמי" מה זה "לחם" בשבילו? אפילו אם זה סמלי, או יש משמעות ברמיזה, אבל צריך להבין את זה! להבין את זה: מה זה "צורך גבוה?" זה מובן? דווקא אני רוצה להזכיר את הרב אשלג, ז"ל, שלמדנו ממנו: כשהמקבל מקבל, הוא נותן לנותן. זה צורך גבוה. ולכן אם אתה חושב: "אני נותן לו אהבה, אז זה העבודה שמועילה לו" לא! זה לא זה! זה הפשט, כן? כשאני מקבל ממנו, אז אני נותן לו הנאה. זה העבודה. הבנתם את העניין? ולכן צריך לבקש כל היום, ככל היותר, כדי לתת ככל היותר."

ראו עוד בדבריו של מניטו על עבודת הצדיק, שכל שאיפתו שרצונו ישתווה לרצון ה', כך שלמעשה הקב"ה שומע את רצונו דרך תפילת הצדיק. נמצא בקטע בסרטון יוטיוב של המכון תחת הכותרת: החופש לבחור שלא לבחור, ובשיעורים על התפילה, שיעור 1-2.

[30] הערת המתמלל: מעניין להשוות את הקשר העצמותי בין החטא לזכות - הנובעים מתוך הרצון לקבל ומהווים צדדים שונים שלו, אל דברי מניטו בשיעור הבא על מסכת יומא, על כך שהתשובה שהופכת את השגגות לזכויות, והזדונות לשגגות. יתירה מזאת, אם נעמיק בנושא על פי מניטו (בשיעוריו על התשובה), יתכן לומר שהתשובה מחזירה את התוצאות של המעשים למקור ממנו הם נובעים – הוא הרצון לקבל – ושם, בנקודה הארכימדית הזו, מתבצע הבירור של התשובה של האדם. לאחר אותו בירור יוצאים המעשים מחדש בצורה 'נקייה' מאותה הנקודה של הרצון לקבל, ללא הפגם של החטא, והפעם עם זכות. כלומר יתכן לומר שהתשובה גורמת לאדם להגיע למדרגת הזכות על היש שלו.

מצורפים דבריו של מניטו על התשובה, מתוך השיעור הראשון בסדרה 'להתחיל מבראשית', שיעור 1: "מבחינה מוסרית השכל הטבעי לא תופס את המושג של "תשובה". אבל יש סיבה שנייה שהיא יותר חמורה: זה סיבה שכלית. כי המושג של "תשובה" בעברית זה: לשוב בזמן באותו עת שהיה הקלקול המוסרי כדי לחזור לדרך הישרה. התמונה היא פשוטה מאד: הדרך הישרה, באיזה שלב נטיתי מהדרך. מה זה התשובה? אני צריך לחזור לאותה נקודה כדי לתקן, ולהמשיך בדרך הישרה. אבל אין בשכל האנושי המושג של: הפיכת הזמן. זה "בלתי רוורס". אי אפשר לחזור לאחורה, לשוב כדי לתקן. ולכן אין מקום בחשיבה האנושית במושג התשובה, זה חידוש של התורה. אחר כך התרגלו לזה, שמעו. וגם הנוצרים חושבים שאפשר לחזור בתשובה. אף על פי שהם גויים. מכיוון שקיבלו את זה מהתנ"ך, קיבלו את זה מהזהות העברית. רק בעברית יש לנו את הכלל של ו"ו ההיפוך: העבר יכול להיות עתיד".

[31] על הקשר בין הבריאה, היצר הרע והתורה ראו זהר בראשית כג, א (עם תרגום לשון הקודש): "אמר רבי שמעון לחברייא אם לא היה כך שברא הקב"ה יצר טוב ורע שהם אור וחושך לא היתה זכות וחובה לאדם של בריאה אלא בגלל שנברא משניהם [...] אמרו לו כל זה למה? ולא היה יפה שלא נברא ושלא לחטא ולגרם כל מה שגרם למעלה ולא היה לו לא עונש ולא שכר? אמר להם מן הדין היה לו לבראו כך בגלל שהתורה בגללו נבראה שכתוב בה עונש לרשעםי ושכר לצדיקים ולא היה שכר לצדיקים ועונש לרשעים אלא בגלל אדם של בריאה לא תהו בראה לשבת יצרה. אמרו ודאי כעת שמענו מה שלא שמענו עד עכשיו שודאי לא ברא הקב"ה דבר שלא צריך".

[32] הערת המתמלל: יש לשים לב לחידוש של מניטו, שיוצק לתוך הפתגם המפורסם תמצית של תקווה, שבכוחה לפתור את הדיסוננס בין הנטייה של יצר הרע לבין הציווי של היוצר, משום שמקור שניהם הוא מבורא אחד. להרחבה בנושא, ראו בשיעוריו של מניטו על נתיב התורה, שיעור 1, בקשר לאמירתו של ר' לוי בר חמא "רגזו ואל תחטאו".

[33] וראו גם בבראשית רבה, נג, יד על "ויגדל הילד ויגמל: ר' הושעיה רבה אמר נגמל מיצר הרע" ובמדרש אגדה, בראשית כא, ח, א, על הפסוק: "יש אומרים שנגמל מיצר רע ליצר טוב, ובן י"ג שנה היה". וכן ב'אור החיים' על בראשית א, א: "ובראות ה' כן אמר יהי אור לעזר לאדם נגד יצרו, בהיות בן י"ד יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלקים קדישין נשמה קדושה וטהורה, או אור התורה שבאמצעותו ילך בדרך הטוב"

[34] שם, פרק ב: "לפיכך כל הנבראים יש בהם השלמות, ולא שיהיה בהם השלמות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלמות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלוהים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלמות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלמות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב )תהלים פב, ו( אמרתי בני אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלמות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החיסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל עניין אחד כאשר תבין".

[35] שם: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר אמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

[36] השוו עם אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לב :"הוא היה אומר צדיקים נוטל מהם יצר הרע ונותן להם יצר טוב שנאמר לבי חלל בקרבי רשעים נוטל מהם יצר טוב ונותן להם יצר הרע [...] בינונים נותן להם זה וזה" וכן ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ה :"אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם אברהם אבינו, עשה יצר הרע טוב דכתיב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", אמר רבי אחא והפסיד אלא "וכרות עמו הברית והחסד" וגומר, אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו". ובדומה לכך בבא בתרא, יז, א :"שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל ויש אומרים אף דוד דכתיב ולבי חלל בקרבי" רש"י שם :"יצרי הרע מת בקרבי".

להרחבה, ראו בשיעוריו של מניטו על התפילה, ברכת התשובה, שם הוא מסביר על הנושא של הריגת היצר הרע על ידי הצדיק, בעקבות ספר התניא: "קהל: החיסרון של הצדיק זה בגלל שהוא בארץ? מניטו: החיסרון של...? קהל: החיסרון של הצדיק - זה בגלל שהוא בארץ? מניטו: המהר"ל מסביר ש-בגלל שהוא בעל גוף. זה אותה משמעות. זה בעל חומר כן? אבל יש מדרגה של צדיק שאפילו הוא בעל חומר, בעל גוף - והוא נקרא "צדיק גמור". אבל זה נדיר מאד. מי שלמד את ספר התניא, הוא מכיר את הנושא: רוב הצדיקים, הרוב המכריע - הם בינוניים. ונקראים בינוניים. צדיק גמור זה מי שכבר הרג לגמרי, "הרג" - אומר התניא, הרג, את החומריות של החומר. ואע"כ הוא על גוף, בעל חומר. אבל החומר אצלו - זה כבר נשמה. במושגים של הקבלה זה העולמות שהכלי עצמו הוא אור. זה מובן כן... אבל צדיק? איפה... ולכן פשט הכתוב: אשר יעשה טוב ולא יחטא. כי אם לא כן זה גאווה. וזה קשור למה שרמזנו. שהצדיק האמיתי הוא בעל תשובה תמידי. על אותם החטאים, בפשט שראינו, שגגה שהיא... שגגה. פשוטו כמשמעו. ושבא מהחומריות שבחומריות שלו. זה חטאים שלא עשה. אף על פי שהכתוב אומר: "אשר יעשה טוב ולא יחטא".

[37] יתכן ויש כאן כבר רמז להמשך דבריו, בשבת פג, ב: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל". וראו בהמשך השיעור.

[38] ראו סנהדרין מג, ב: "אריב"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני". והשוו עם דברי ה'שפת אמת' על פרשת 'כי תצא' שנת תרל"ד: "אמו"ר זקני ז"ל פירש כי תצא, כשיש קצת חירות מיצר הרע אז יהיה למלחמה וכו', והוא כמו שכתוב והיה בהניח וגו' תמחה וגו', וזה סימן שהוא שונא מוחלט ליצר הרע, כי בשעת החטא אף רשעים מתחרטים מיד, רק כשיש חירות והשנאה כבושה, על ידי זה ונתנו ה' אלקיך בידך. וכן פירש בזוהר חדש מלחמה זו על היצר הרע, ואמר שהמלחמה בכח התורה, וכן אומר בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וברש"י, לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע, פירוש כי התורה נעלמה מעיני כל חי, רק נתלבשה התורה בדבורים הללו לתת כח לאדם נגד היצר הרע, כי היצרים שבאדם אין להם יסוד קבוע, והיצר הרע בדמיונות שוא ומבלבל האדם, ויצר מלשון ציור ודמיון, אבל הנשמה שבאדם יש לה יסוד קבוע ובכחה לברר האמת מדמיונות ב' היצרים, ובעבור היצר נתלבשה תורה בלבושים וציורים לעזור להאדם בעולם הזה השפל... (תצא תרל"ד)".

[39] מסכת תמיד, לב, א: "אמר להן מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו". וכן פירוש אור יקר לרמ"ק, פרשת וארא, שער ב, סימן ב: "שאינו נקרא חי אלא אותו שהחיים האמיתיים בחלקו כאומרם מה יעשה האדם ויחיה ימות א"כ חי נקרא צדיק ומי שנאחז במדה זו יקרא חי אבל שאר בני אדם אינם נקראים סתם חיים".

על מנת להעמיק יותר במושג של מיתה בהקשר לעלייה, כדאי להשוות את הדברים לדבריו של מניטו בשיעוריו על עקידת יצחק, בשיעוריו על דרך חיים למהר"ל. מופיע גם ביוטיוב תחת הכותרת: 'עקידת יצחק': "אלוקי אברהם לא רצה שאברהם ישחוט את בנו. אלא "והעלהו שם לעולה". זה ביטוי אחר. [...] ולכן, מפה באה הטעות של הגויים, שמדברים על עקידת יצחק כאילו זה קרה! יש מדרש אחד, שרומז לזה, בעיקר בזהר. שדווקא שרה אמנו מתה, מכיוון ששמעה את זה. אבל - צריך לדייק את זה, ויש... דרשה ארוכה בשל"ה,"שני לוחות הברית" על זה, בפרשת וירא דווקא: שהחלק של הנפש של הנשמה צריך להקריב אותה. זאת אומרת: הוא איבד את החלק הכי "גרוע" נאמר של מדרגות הנשמה, שנקרא: "נפש". לפני העקידה, הוא היה גם כן בעל נפש, אבל אחרי העקידה, הוא היה במדרגה יותר גבוהה באמת - הנפש שלו עלתה למרום. אבל, זה רק על הנקודה של הנפש. זה מובן? זה רק ברמיזה. ולכן לפי הפסוק: "הנפש החוטאת היא תמות", רק הנפש".

[40] ראו בספרו של ר' נתן נטע שפירא 'מגלה עמוקות', על פרשת בהעלותך: "והנה היה העם חושבין הטעם כמ"ש בזוהר ע"פ היש בה עץ אם אין אם יש בא"י עץ חיים אם אין שאין בא"י עץ החיים אינה כדאי שיהיה משה בא"י כי משה וס' רבוא דיליה מעלמא דאתי אינון ואינן צריכים לא"י כדעת ר"ע דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב שאינם צריכים לה".