השאלה התיאולוגית שהתעוררה בעקבות השואה הטרידה מאוד את הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) . התשובה שנתן איננה מדברת על פעולה מכוונת מצד הא–ל אלא על תוצאה קטסטרופלית של עידן הגאולה

עשרים שנה ללכתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) הן הזדמנות להיחשף לדמותו המיוחדת ולהגותו המרתקת והמקורית. בשנים האחרונות שיחותיו מועלות על הכתב, ספריו מונחים על שולחנות התלמידים בישיבות, במדרשות ובמכינות, וימי עיון ושיעורים על שיטתו מתקיימים בכינוסים כאלה ואחרים כמו גם בבתים פרטיים. באיחור קל, גם עולם המחקר החל להכיר בו. אין ספק שלצד הפעילות של משפחתו, של מכון מניטו ושל כמה פעילים ותלמידים, ההפצה וההכרה הן גם תוצר של העלייה הברוכה והמשמעותית של עולי צרפת בשנים האחרונות והשתלבותם בחברה. ערב עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, מעניין ללמוד את משנתו ביחס לשואה, שהיא עמוקה, מקורית ולא–שגרתית.

המפגש‭ ‬עם‭ ‬צלקות‭ ‬השואה‭ ‬של‭ ‬יהדות‭ ‬צרפת‭ ‬השפיע‭ ‬על‭ ‬הגותו‭ ‬של‭ ‬מניטו‭. ‬התערוכה‭ ‬האנטישמית‭ "‬היהודים‭ ‬וצרפת‭", ‬פריז‭, ‬1941

שאלות שלא נשאלו

בזמן מלחמת העולם השנייה גויס מניטו ללגיון הזרים של צרפת, השתתף במלחמה ואף נפצע בה. לנוראות השואה התוודע דרך אשתו אסתר ("במבי") פפרמן, ניצולת שואה שכל משפחתה נרצחה. באוטוביוגרפיה הקצרה שחיבר כתב כך:

השואה השאירה עליי רושם עז ביותר. חשתי את נוראותיה כאילו נפגעתי אישית על אף שקהילתנו לא נפגעה ישירות כמו, למשל, קהילת יהודי תוניסיה שנכבשה על ידי הגרמנים. ליהודי אלג'יריה יועד על ידי משטר וישי גורל דומה לזה של יהודי תוניסיה. בהגעתנו [לאלג'יריה, עם תום הקרבות בחזית הצרפתית, שבהם נטל חלק. א"ו], גילינו שהוכנו רשימות של יהודים למסירה לגרמנים בבואם לאלג'יריה. אני, בהיותי בנו של הרב הראשי, נמצאתי כמובן בראש הרשימות.

בתחילה סברנו שהמדובר בסך הכול ברדיפות שהגיעו לממדים קיצוניים. רק אחרי המלחמה, בפוגשנו את ניצולי מחנות ההשמדה ובהגיע לידינו ידיעות מדויקות, הבנו שהיה מדובר בניסיון ממשי למחיקת העם היהודי כאומה. גורלי האישי נקשר אל השואה בכך שבמחזור הראשון של בית הספר למנהיגות יהודית, אורסיי (Orsay), נפגשתי עם זו שעתידה הייתה להיות אשתי ושהייתה יתומה למשפחה שנכחדה כולה באושוויץ.

המפגש עם צלקות השואה של אשתו כמו גם עם יהדות צרפת השבורה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה השפיע מאוד על יחסו לשאלה התיאולוגית שהציבה השואה ועיצב במידה רבה את כלל הגותו. פעמים רבות התייחס מניטו בשיחותיו לשואה אך עיקר גישתו מובאת במאמרו "והיה באחרית הימים" אשר יצא לאור בשנת תשמ"ג לאחר מלחמת שלום הגליל.

מניטו ראה את השואה כמאורע חריג וייחודי בהיסטוריה האנושית. נביאי ישראל תיארו מצב שבו עם ישראל לא יינטש על ידי הקב"ה וההשגחה הא–לוהית תגן עליו. השואה לאור זאת נתפסת כהפרת הברית. עקב כך, מזדעק הרב ובכנות מלאה קורא: "האם בגלות אפשר ללא הרהור יסודי להמשיך ולהאמין אחרי השואה כפי שהיינו מאמינים לפניה בכל הקשור ליחסים בין הבורא ועולמו – אותו הא–ל הכורת ברית עם עמו?"

לשיטתו, רוב הרבנים לא התייחסו ברצינות לנושא השואה ולשאלות התאולוגיות והאקטואליות שהציבה. ככל הנראה, הרב מניטו כיוון לכך שכמעט לא הייתה התייחסות רבנית–קבלית לפשר השואה, למעט זו של הרב מרדכי עטיה (1897–1978), שמניטו צועד בעקבותיה. יתרה מזו, במאמרו מניטו מונה שש "תשובות" שנתנו הוגים יהודים ולא–יהודים לפשר השואה ולטענתו לא היו מספקות כלל. מניטו סוקר אותן, מציג את תפיסתן, את חולשתן ואת חוזקן ומנמק מדוע הוא דוחה אותן. בשולי כתיבת המאמר הוא מונה גם "תשובה" שביעית, שאף אותה הוא דוחה.

תשובות ממודלים שונים

להלן התשובות שמונה מניטו ודוחה:

1. "פגאניזם בסגנון עברי" – תשובה זו סבורה כי השואה הייתה רגע שבו כוחות הרוע גברו על כוחות הטוב שבא–ל. לדעת מניטו, שיטה זו של הפרדת הרשויות כופרת באמונת הייחוד וממילא מנותקת מן המסורת היהודית. כדוגמה לאוחזים בשיטה זו הוא מביא את אלכנסדר דונט ואת ריצ'רד רובינשטיין.

2. "השואה כ'עולה' (כ–Holocaust)" – תשובה זו גורסת כי השואה היא קרבן כפרה על חטאי האנושות. שיטה זו מוכרת בעיקר מחוגים תיאולגיים נוצריים. מניטו מביא כדוגמה להסבר זה את האב מרסל דיבואה אשר בכתביו עורך השוואה בין מסע ייסורי ישו והצלב למסע ייסוריו של עם ישראל בעיקר לאור השואה. מניטו טוען כי לגישה זו היו שותפים גם רבנים, שראו בשואה כמעין "עקדה" והאמינו כי עם ישראל הוא שיוצר את האיזון בעולם בין המידות הטובות לרעות שבהנהגה הא–לוהית. מניטו דוחה גישה זו וסבור שבעקדת יצחק הקרבן לבסוף לא התממש לעומת השואה שהקרבן בה אכן הוקרב והיה כבד מנשוא. מניטו תוקף גישה זו אשר "הופכת את ההנהגה העליונה למפלצת נוראה".

3. "בעוונותינו" – תשובה זו מסתכלת על השואה כעונש על חטאים שביצע עם ישראל. מניטו מגיב לשיטה זו בציניות רבה: "בכוונה אגזים בהצגת גישה זו, כדי להבליט את אופייה המגוחך: היהודים נטשו את קיום השולחן ערוך, לא הניחו תפילין, לא אכלו אוכל כשר… לכן שולחו לתאי הגזים!". וממשיך: "וכי אלה שהניחו תפילין ואכלו כשר ניצלו מאותו גורל אימים?…". שיטה זו מוכרת לנו כאמונה העממית היהודית, כזו שמקבלת את מערכת השכר והעונש ואת פרשת "והיה אם שמוע" כפשוטן. מניטו דוחה גם תשובה זו שכן אינה מידתית ביחס שבין החטא לחומרת העונש.

4. "השואה כמחיר התקומה" – תשובה זו מניחה כי השואה היא ה"מחיר" שהיה על עם ישראל לשלם עבור הקמת מדינת ישראל. מניטו חולק היסטורית על הבנה זו ומביא כראיה את הצהרת בלפור ב–1917 ואישורה על ידי חבר הלאומים ב–1922 לעומת עליית הנאצים לשלטון ב–1933. מעבר לחוסר הדיוק הכרונולוגי, טוען מניטו כי ההתעוררות הלאומית קרתה במקביל למאורעות השואה. הוא מכיר בכך שהשואה גרמה לחלק מאומות העולם להצביע בעד מדינה יהודית ב–1947, אך לא רואה בה גורם מחייב.

5. "בעוון הציונות" – תשובה זו טוענת כי השואה באה כעונש ישיר על הרצון האקטיבי של עם ישראל לסיים את הגלות ולהתיישב בארץ מבלי לחכות לביאת המשיח. מניטו טוען כי האוחזים בשיטה זו מחמיצים את תורת המשיח, את "שלבו הראשון של התהליך המשיחי, שמכונה בפי חז"ל משיח בן יוסף, שתפקידו העיקרי קיבוץ הגלויות בצורה מדינית".

6. "מחיר חופש הבחירה" – תשובה זו מאמינה שהעיקרון החשוב ביותר בעולם הוא חופש הבחירה. ממילא, האנושות מסוגלת להגיע למצב כה קיצוני עד שתחולל את השואה. מניטו סבור כי שיטה זו היא "בעלת עוצמה פילוסופית ותיאולוגית גדולה הרבה יותר". לשיטה זו ניתן לשייך את האנס יונס ואת הרב אליעזר ברקוביץ', אך נראה שמניטו מרמז לשיטתו של אנדרה נהר. נהר סבור כי חופש הבחירה של האדם הינו טוטלי ובמסגרתו הכול מתאפשר.

מניטו מכבד גישה זו בשל עומקה הפילוסופי אך סבור כי היא אולי מספקת הסבר לרשע האנושי היומיומי, אך לא למאורע חריג בעל ממדים כה גדולים כמו השואה. הדברים מתקשרים לגישתו הכללית של מניטו לגבי "שַבת הבורא", המתארת כי מאז יום הבריאה השביעי הקב"ה נמצא במצב של "שַבת", למעט מקרים של "פיקוח נפש" הדוחה שבת, שבהם היה עליו כמו בימי המבול ומגדל בבל לעצור ולהתערב בסדר האנושי. ככלל, אין גישה זו נותנת מענה לשאלת הפרת ברית ההשגחה של הקב"ה.

7. "מודל השתיקה" – בסוף מאמרו של מניטו צורפה הערה שלא נכללה במאמר המקורי, והוא מביא בה תשובה שנסקרה על ידי הרב פרופ' פינחס פלאי במקום אחר. תשובה זו מאמינה כי לא ניתן להשיב על שאלת השואה כלל וכל שניתן לעשות הוא רק לגזור על עצמנו שתיקה. מניטו חש את הכנות שיש בגישה זו אך דוחה אותה משום שיש בשתיקה ניסיון להסיט את מלוא האשמה מן האדם אל הקב"ה.

פסיביות למול השעון הא–לוהי

לאחר שדחה את כל אותן תשובות, מביא מניטו את הסברו שלו למאורעות השואה. לשם כך הוא חוזר למאמר חז"ל ממסכת סנהדרין המסביר כי הגאולה תוכל להופיע "בעתה" – כלומר בזמנה המוקצב והמוגדר מראש בסוף תקופת הגלות, או ב"אחישנה" – כלומר במסלול מקוצר יותר המסוגל לזרז את תהליכי הגאולה. במילים אחרות, יש בתורת הגאולה היהודית ממד פסיבי, ובו זמן קבוע שנקבע במחוגי השעון הא–לוהי, ויש בו גם ממד אקטיבי הדורש מעורבות מצד האדם. הייעוד של עם ישראל הינו להוביל את האנושות כולה אל המצב הגאולי בצורה אקטיבית, במקביל לקריאה של גדולי הדור המחוברים לדרך האמת ומודעים ל"שעון" הקוסמי.

מצב שבו הגיע זמן הגאולה אך עם ישראל עודנו בגלות ולא עלה ארצה והקים מדינה הוא מצב בעייתי. זהו מצב ביניים בין גלות לגאולה, שבו פוסקת ההשגחה הא–לוהית ונוצר עולם של הפקר: "עם גלות השכינה הבאה בעקבות גלות עם ישראל, נכנס העולם לעידן שבו נפסקת ודאות השגחת הבורא…". אמנם בגלות יש מצב של "הסתרה בתוך הסתרה" אך עדיין הקב"ה אינו נעדר לגמרי והוא משגיח על העולם ומנהל איזון בין כוחות הטוב והרע. כל זאת מאפשר את קיומם של האסונות והייסורים בסדר הגודל שחווינו טרם השואה. ואולם, כשתם זמנה של הגלות ההשגחה מוּסרת לגמרי ונוצר עולם של "הפקר".

מהי משמעותו של אותו הפקר? בעקבות הרב מרדכי עטיה בספרו "סוד השבועה", אומר מניטו כי בזמן של סוף הגלות משתחררים מנגנוני ההשגחה ופועלים רק הכוחות הטבעיים של העולם. ההשגחה הא–לוהית שמסוגלת למנוע זוועות נוראיות פוסקת ומנגנוני הטבע, הלא–מרוסן מעיקרו, הם אשר מאפשרים לדברים לפרוץ גם בצורתם המחרידה ביותר ולהשתחרר מאיזונים בין הטוב לרע. זו נבואה שמגשימה עצמה על בסיס הגמרא במסכת כתובות האומרת כי במצב הזה "הקב"ה מתיר בשרם כהפקר". סיטואציה זו של מעין "ריק" ו"הפקר" היא שאפשרה לרוע להיות חסר–בקרה, להשתולל ולהתפרץ בצורתה המפלצתית של השואה.

יוצא, אפוא, כי השואה היא לא פעולה א–לוהית אלא תוצאה אפשרית במציאות שברא הקב"ה. היא תוצר של רוע אנושי שהתאפשר במצב שבו עם ישראל לא הוביל את האנושות כולה לקץ ההיסטוריה ונותר בגלות אף שהגיע כבר זמן הגאולה. כך, בניגוד לעמדות המטילות את אשמת השואה על הא–ל, יש כאן אמירה ברורה של מניטו באשר לאחריות האדם על השואה כמו בכלל על מאורעות חיינו.

למניטו גם ביקורת קשה על רבני התקופה ובייחוד המקובלים שבהם. תפקידם היה לזהות כי תמה תקופת הגלות ולעורר את עם ישראל אל הציונות: "הרי שלכל הפחות היו לתלמידי החכמים של הדור שקדם לשואה – שתורתם הייתה אומנותם – נתונים מספיקים כדי להבין שזמן ה'בעתה' אכן התקרב ובא". מניטו תולה אשמה רבה באותם רבנים וסבור כי השואה אכן היתה יכולה להימנע על ידם! לא בכדי את מאמרו מסיים הרב מניטו בציטוט מפירוש "אור החיים" לר' חיים בן עטר:

…והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'… והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא א–לוהי עולם ברוך הוא לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.

לפי "אור החיים" הגאולה היא בידיו של הצדיק אך היא תקרה לא באמצעותו או באמצעות "אדוני הארץ וגדולי ישראל", אלא באמצעות השתוקקות הלבבות של פשוטי–העם לעלות ארצה. אותם צדיקים וגדולי ישראל עתידין יהיו ליתן את הדין על כך שלא הייתה תקומה. על זאת מוסיף מניטו שם מיד לאחר הבאת דבריו של ר' חיים בן עטר: "עדיין לא אבד הכלח על צעקה זו!".

אלדד וייל הוא מנכ"ל צעירים במרכז  – הצעירים של ירושלים. הדברים מוקדשים לעילוי נשמת מתן פרסמן ז"ל, נכדו של מניטו, שנהרג בתאונת דרכים ביום ג' באב תשס"ו

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017