באמצעות שיח קיומי, הצליח הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) להביא את בשורת היהדות ליהודים ולא–יהודים כאחד, ולחדש תורה לדור נבוך. על דמותו ועולמו במלאת עשרים שנים לפטירתו

ביום ח' בחשוון נציין את יום האזכרה העשרים של הרב יהודא ליאון אשכנזי (1922–1996), המכונה בפי כול "מניטו" (הרוח הגדולה בשפה האינדיאנית), כינוי שקיבל בצעירותו בתנועת הצופים היהודים באלג'יריה. הרב אשכנזי היה המורה של אלפי יהודים דוברי צרפתית, בפריז (1946–1967) ובירושלים (1967–1996), וזכה לכינוי "מעיין נובע" ו"מאור הגולה של דורנו" מאת הרב צבי יהודה הכהן קוק. ואולם בשעתו, הציבור הישראלי הרחב לא נחשף לפעילותו החינוכית ולהגותו פורצת הדרך. רק כיום, שנים לאחר פטירתו, לומדים את תורתו מדן ועד אילת, בישיבות ההסדר ובמכינות הקדם צבאיות, וגם חוקרים באקדמיה חוקרים את הגותו בארץ ובחו"ל. תופעה זו אומרת דרשני.

הרב‭ ‬קוק‭ ‬כינה‭ ‬אותו‭ ‬‮"‬מאור‭ ‬הגולה‭ ‬של‭ ‬דורנו‮"‬‭. ‬מניטו‭ ‬עם‭ ‬הרצי‭"‬ה‭ ‬קוק‭, ‬ירושלים‭, 1956
צילום: מכון מניטו

ראשיתו של עידן הזהות

מניטו, יליד העיר אוראן, חונך על ברכי המסורת של זקנו הרב יוסף אבן טבול המוגרבי, מגורי האר"י ז"ל, על ידי סבו, הרב המקובל והדיין חיים טבול, ואביו הרב דוד אשכנזי, הרב הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. הוא זכה ללמוד תורה מפי גדולי המקובלים שבמרקש בדרום מרוקו ואצל "מורו האשכנזי הראשון", ר' יעקב גורדין, אשר פתח לפניו את תורת המהר"ל ואת שיטתו ההיסטוריוסופית. הרב גם למד פילוסופיה באוניברסיטת הסורבון, אנתרופולוגיה ואתנולוגיה.

לאחר השואה החליט הרב להקדיש עצמו לחינוך הדור הצעיר בצרפת אשר התמודד עם שאלות קיומיות נוקבות: מדוע עלינו להמשיך להיות יהודים? מהו מוסר? האם יש להיסטוריה משמעות ותכלית? מהי משמעות המצוות? הרב הבין שאי אפשר להסתפק עוד בתשובות שניתנו לפני השואה ובהיעדר מענה הולם מצד הממסד הרבני סלל דרך חדשה לפני הדור הצעיר אשר נהר אחרי ההוגים הלא–יהודים הרבים שפעלו בפריז של אותם הימים. פריז נחשבה אז לבירה העולמית של הפילוסופיה, ופעלו בה הוגי דעות בולטים השייכים למגוון זרמים הגותיים: הסטרוקטורליזם, הפנומנולוגיה, הסמיוטיקה, המרקסיזם, המודרניזם, הוויטליזם, האקזיסטנציאליזם ועוד. כל זרם ביקש לתת מענה משלו לשאלת משמעות היותנו אדם אחרי אושוויץ והירושימה.

למרות גילו הצעיר, הרב לא היסס להתמודד עם האתגר ופיתח את "תורת התולדות" – שיטה המלמדת את יסודות התורה ליהודים רחוקים וקרובים כאחד וגם לגויים המעוניינים לדעת מה חכמת ישראל אומרת על אודות תכלית האדם ותפקידם המיוחד של עם ישראל ותורתו.

ההבנה המהותית הראשונה של הרב הייתה שאנו מצויים בפתחו של עידן הגותי חדש, עידן המכונה היום פוסטמודרני. מאפיינו העיקרי הוא העמדת שאלת הזהות כיסוד השיח ההגותי. לא עוד הא–ל במרכז כבימי הביניים, לא עוד האדם המטפיזי כבראשית העת החדשה, אלא המיקוד טמון בזהות הקיומית.

הרב הסיק מכך שתי מסקנות: הראשונה – צריך להתייחס לשאלות הנצח מחדש דרך הפריזמה הזהותית: בין אדם לעצמו – בירור הזהות האנושית והזהות היהודית, בין אדם לחברו – בירור מושג האחרוּת, ובין אדם למקום – בירור מושא האמונה. השנייה, יצירת שפה מחודשת: שפה זהותית נוכחת. לא עוד שפה דתית, לא עוד שפה מטפיזית, לא עוד שפה מוכיחה אלא שפה המאפשרת לפנות לכל יהודי, מקיים מצוות או לא, ולכל אדם בעולם בעל רצון טוב. ואכן, כל מי שנכח בשיעוריו הפומביים הבחין שהאולם מלא בתלמידי חכמים מובהקים ובאנשים חופשיים לחלוטין, יהודים ושאינם יהודים, אשר באו לשמוע את הרב מסביר את הנושאים המורכבים ביותר, תוך נגיעה בעולמו האישי של כל אחד ובתיבול הומור אינסופי.

עם‭ ‬הדלאי‭ ‬לאמה‭ ‬בביקורו‭ ‬בארץ‭, ‬תחילת‭ ‬שנות‭ ‬ה‮–‬90
copyright Colette Baer‭ ‬

חטא דור הפלגה

שלוש נקודות יסוד מבליטות את ייחודיותה של תורת התולדות: א) לבושה "הזהותי". ב) העמדת המוסר כמפתח להצלחת ההיסטוריה. ג) הדרישה ללמוד את התורה "מלכתחילה" כדי להבין את פשטה, מילה אחר מילה, על פי יסודות חז"ל ותורת הסוד.

נדגים את עוצמתה את תורה זו באמצעות עיון בסיפור מגדל בבל שבפרשת נח. רגילים לראות בסיפור בניית המגדל את הסיבה לפיצול האנושות לשבעים לשונות ופיזורה בארץ, אבל קריאה זו מעלה קשיים רבים ולכן היא נתפסת על ידי רבים כמיתוס ותו לא. הרב מאיר נקודה עקרונית: מאחר שצריך לקרוא את התורה מההתחלה לסוף ולא מהסוף להתחלה, קריאה זו אינה תואמת את סדר הפסוקים, כי התורה כבר ציוותה את בני נח למלא את הארץ (בראשית ט, א) והלשונות הופיעו עם בני יפת אשר נפרדו לארצותם.

אם כן, יש להבין את הסיפור לגמרי אחרת: פרק י', המתאר את תפוצת בני נח על פני כל הארץ, הוא סיפור הפלגה עצמו, ופרק יא, סיפור מגדל בבל, הוא סיפור הניסיון הראשון, תחת הנהגתו של נמרוד, לתקן את האסון שקרה בפלגה עם פיצול האנושות לשבעים לשונות, לשבעים גויים, על פי חז"ל. הרב מבהיר, בעקבות דברי הזוהר, שהכוונה היא לשבעים זהויות אנושיות, בעלות מאפיינים אנתרופולוגיים מובהקים: שפה, תרבות, ציוויליזציה וכו', והוא מנתח טיב כל זהות: מצד אחד זהות זו היא "אחד חלקי שבעים" מהזהות האוניברסלית, אבל מהצד האחר היא "רק חלק אחד". היא כבר לא אוניברסלית אלא פרטיקולרית.

כיצד בתנאים אלה אפשר לחלום על בנייתה מחדש של האוניברסליות, של הזהות האנושית האדמית? האם מאותו רגע האחר אינו בסכנת חיים מעצם השוני הזהותי שלו? האם מאותו רגע המלחמה כבר בפתח, כי "לי" חסר דבר הנמצא אצל ה"אחר" והדרך היחידה להשיג אותו, בהיעדר אחווה אמיתית, הבא לידי ביטוי במופע הראשון של המילה גבול (י, יט), היא האלימות? האם אין זאת תמצית ההיסטוריה האנושית כולה?

הרב מדגיש שנמרוד ואברהם היו שותפים באבחון המצב שנוצר כבלתי רצוי. נמרוד, המכונה פעמיים "גיבור", רצה לבנות מחדש את "העיר", כלומר האוניברסל האנושי, והוא הציע לאחד את האנושות סביב פרויקט משותף, פרויקט הנקרא "בניית העיר והמגדל". תגובתו הראשונה של בורא העולם ליוזמה זו הייתה חיובית וזאת לומדים מהשימוש בפועל ירד בפסוק "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה). ירידה זו מזכירה את הירידה על הר סיני במעמד נתינת התורה. אם כן, מה השתבש? תשובת הרב מהותית ביותר: המפתח להצלחה הוא לאפשר מתן מקום לכל "בני האדם" כלשון הפסוק, מימוש ייחודיותו של כל אחד. אבל בפועל התברר שהיוזמה של נמרוד הייתה מבוססת על מחיקת השוני בין בני האדם, מחיקת הזהות של כל אחד לטובת אימוץ כפוי של זהות מלאכותית אחידה, כהדגשת המדרש. יוזמה מסוג זה היא בלתי מוסרית בעיני הבורא.

הצרה היא שהאנושות חוזרת על יוזמת נמרוד כל פעם מחדש. דוגמה בולטת היא דוגמת המהפכה הצרפתית שהצהירה שרצונה לאחד את האנושות סביב הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", עד שהתברר – שוב – שהיא עוד "מלכות" המבקשת להשליט את מאפייני זהותה על העולם כולה, כפי שעשו הצרפתים במהלך המאה ה–19 במושבות שלהם. הרב אינו מטיל דופי בכוונות הטובות של היזמים. "הם היו כנים", אבל "אף זהות פרטיקולרית אינה יכולה לבד להמציא את האוניברסל האנושי". לכן "זה תמיד יסתיים בכישלון, בצורה אימפריאליסטית, בלתי מוסרית, כי אין מקום לאחר להתקיים".

הכישלון של נמרוד

כשאברהם הבין את משמעות מהלכיו של נמרוד, הוא פרש ממנו ושאל את עצמו האם אין דרך אחרת. במקום לענות בעצמו, הוא התפנה להיות הראשון המוכן לקבל את הדרישה המוסרית הא–לוהית "לתת מקום לאחר להתקיים" כבסיס למעשה המוסרי וכמפתח להצלחת ההיסטוריה.

הרב היה רגיל לתת את משל הזֵר כדי להסביר את מהות ההבדל בין תפקיד ישראל בעולם לתפקיד הגויים. האנושות דומה לזֵר פרחים ובזֵר שבעים פרחים שונים. הזֵר התפזר לכל עבר. מה נדרש לעשות? שתי חלופות אפשריות: הראשונה, להמציא זֵר חדש המורכב משבעים פרחים זהים אחד לשני. זו החלופה של נמרוד וממשיכי דרכו במהלך ההיסטוריה. החלופה השנייה היא להרכיב מחדש את הזֵר על ידי קשירת חוט מסביב לפרחים הנוטים להתפזר. החוט הזה הוא ישראל. אין לישראל שום רצון "להשתלט" על אף זהות אנושית. היא מכירה בערכם של כל "הפרחים", בתרומתם לשלמות הזֵר עצמו. הרצון של ישראל הוא להראות שעם כל הקושי שבדבר, אפשר לבנות חברה אנושית המבוססת על ערכי המוסר הא–לוהי והמנהלת פוליטיקה מוסרית.

הבנה זו של סיפור הפלגה ומגדל בבל אפשרית רק אם לומדים את הפסוקים לפי סדרם, מילה אחר מילה, בלי לדעת מה נאמר במילה הבאה, על פי דברי חז"ל וטעמי המקרא. "צריך לקרוא מה שכתוב ולא מה שנדמה לנו שכתוב", היה הרב רגיל להדגיש. "התורה היא תעודת הזהות שלנו והיא מסבירה לנו את ההיסטוריה שלנו". תכלית הקריאה "מלכתחילה" היא לחשוף לא רק את הלבטים הזהותיים של גיבורי הסיפור, את עוצמת הכרעתם המוסרית, אלא גם את הלבטים שלנו היום, כי בידינו היכולת והחופש לנווט את ההיסטוריה לכיוון שנרצה. מה שהיה נכון לגבי גיבורי התנ"ך נכון גם לגבינו. עלינו להבין ש"קיימת תנועה דו–סטרית בין הנאמר בתורה ובין האירועים שאנחנו חיים. אלה מאירים את אלה ולהפך. אנחנו חיים מלכתחילה, לא בדיעבד. לכן כך עלינו ללמוד את התורה".

משנה חשיבות נודעה במשנת הרב לניתוחים זהותיים בדור הגאולה והקוממיות. על פי הרב, צריך להסביר לכל יהודי את שורש זהותו, את משימתו כבן ישראל, את אחריותו. צריך להסביר מדוע עלינו לחזור לזהותנו האמיתית – לזהות העברית. במהלך הגלות חיינו כ"בעלי זהות מוקטנת, מחתרתית". אך כיום עלינו לחזור להיות ישראל – "עם ישראל עם תורתו על אדמתו" בלי פשרות, כי כל פשרה תמנע מאיתנו למלא את משימתנו כלפי עצמנו, כלפי העולם כולו וכלפי הבורא.

עלינו במיוחד לברר לעצמנו מה משמעות היותנו היום "ישראלים" ולא רק יהודים. האם הישראליות היא שלב בדרך לחזרה לעבריות או משהו אחר? עלינו לברר זאת כלפינו פנימה, בתוך החברה שאנחנו בונים, וגם כלפי חוץ, כלפי אומות העולם. מה אנחנו באמת מבקשים – מקלט מפני הרדיפות או מימוש משימתנו כעם, כלפי העולם כולו? האם אנחנו מבקשים להראות לאנושות כולה שבידי האדם הכלים לבנות חברה המיוסדת על ערכי מוסר?

הקדימה את זמנה

אין ספק שבעידן הפוסט–מודרני, השיח הזהותי הפך להיות השיח המרכזי בעולם וגם בארץ. כמעט כל שאלה מנוסחת היום כשאלה קיומית, כשגם הדור הצעיר בארץ מאמץ גישה זו. הוא מבקש מענה זהותי לשאלותיו. גם אם, לאמיתו של דבר, שאלותיו אינן שאלות חדשות, כי הן שאלות הנצח המעסיקות כל יהודי מאז ומתמיד, הניסוח הוא מחודש, מחודד, ללא פשרות, והשואלים אינם מוכנים להסתפק בתשובות חלקיות או במִחזור תשובות מן העבר, בלי שיסבירו להם מדוע תשובות אלו עדיין רלוונטיות לגביהם.

במובנים רבים הגותו של הרב הקדימה את זמנה בעשרות שנים. כל עוד החברה הישראלית הייתה עסוקה בעיקר בהישרדות בכל המובנים, הגותו של הרב הייתה נלמדת רק בחוגים מצומצמים. אבל היום המצב שונה. השיח כיום הוא זהותי וקיומי ולכן תורתו של הרב הופכת לרלוונטית יותר ויותר לציבור הרחב, שכן היא מספקת מפתחות המאפשרים להבין את העובר עלינו היום כיהודים, כעברים וכבני אדם.

האזכרה השנתית של הרב תיערך ביום רביעי ח' בחשוון (9.11) במרכז בגין, החל מהשעה 17:00, במסגרת יום עיון לרגל השקת הכרך הראשון של שיעורי הרב על התפילה "שערי דמעה". בי"ט בחשוון (20.11) ייערך ערב הוקרה למפעלו של הרב בתיאטרון ירושלים. שיעורים מוקלטים של הרב אשכנזי ניתן לשמוע באתר מכון מניטו

חיים רוטנברג וישראל פיבקו הם עורכי כתבי הרב אשכנזי ב"מכון מניטו"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016