12.04.2009
האוניברסליות של האמונה היהודית - מראש השנה ועד פסח
מאת: הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל, תורגם ע"י גבריאלה בן שמואל

האוניברסאליות של האמונה היהודית

מראש השנה ועד פסח

אנו חייבים לרב הראשי מאיר ז'איס ז"ל את האבחנה הברורה בין המושגים 'דת אוניברסאלית' ו'דת אוניברסאליסטית'. דת אוניברסאלית מעמידה פנים שהיא כוללת בתוכה את כל המין האנושי אך נוטה, בהגדרה, לכפיה דתית לוחמנית ו'אימפריאליסטית'.

זמן רב היתה הנצרות, מבחינת ייעודה המוצהר ומבחינת העובדות ההיסטוריות, דת מסוג זה. הביטוי "מחוץ לכנסיה אין ישועה" ביטא את האמונות העמוקות של מספר רב מההוגים הנוצריים לאורך הדורות. נראה, עם זאת, שתחילתו של שינוי מתרחש מאז וותיקן II, ושנשמות טובות בתוככי העולם הנוצרי מתחילות לנטות דווקא לכיוון הדת האוניברסאליסטית.

לפי הגדרה אחרונה זו, כל נברא יכול "להגיע לישועה" או להיגאל, במידה והוא עומד במספר תנאים מינימליים בעלי אופי מוסרי בעיקרם, וזאת ללא קשר לרקע האתני, הלאומי, או התרבות הדתית אליהם גבר או אשה כלשהם נולדו. ביהדות, שתמיד ביטאה תפיסת עולם כזו, מדובר על "שבע מצוות בני נח" המורות, בין השאר, איסור על הכפירה, אך לא תובעות פולחן מסוים.

שתי צורות אלו של השקפות עולם דתיות מייצגות שני סוגים של מונותיאיזם. הסוג הראשון, זה של הדת האוניברסאלית, מדבר על ה'אל היחיד', תוך שהוא מבטא פחות או יותר את הרעיון הבא: "יש אל אחד בלבד, וזהו האל שלי." דת כזו הופכת בהכרח לאימפריאליסטית. זהו גם המקרה של האיסלאם, ללא קשר להכחשותיהם של אותם אינטלקטואלים מוסלמים שהצליחו לבטא את רעיונותיהם במונחים של התרבות המערבית מחד, או לכתבים הנפלאים המדברים על "האחדות שמעבר ליחוד" שהותירו אחריהם המיסטיקנים המוסלמים הגדולים, מאידך.

לעומת זאת, דוקטרינה אוניברסאליסטית מתייחסת למונותיאיזם של אל אחד. בורא אחד הוא המושל היחיד של כל הנבראים, כל אחד במסגרת המשוואה האישית שלו.

דבר זה מאפשר לנו להבין טוב יותר מדוע לתורת העברים, להיסטוריה של העברים, לאמונת העברים, לחוק של העברים, היתה השפעה כזו על הכלל-אנושי האוניברסאלי ((l'universel humain. כאילו כל נברא מעצם מהותו מסוגל לבטא באופן הייחודי לו את התודעה הדתית המתחדשת שהציגו אבות האומה העברית בתקופת הפגאניזם העתיק.

שני הקטבים של האמונה היהודית: הבריאה והגאולה (ראש השנה ופסח)

ראש השנה ופסח מבטאים בלוח השנה העברי שני מושגים בסיסיים באמונת התורה: הראשון הוא העובדה שלעולם יש בורא, דבר המוביל לאופטימיות הטבועה בתודעה היהודית. אם לעולם יש בורא, אין זה משנה מהו האופי הבלתי חדיר של מהלך ההיסטוריה שלו – הגאולה אפשרית. זו הסיבה שלאמונה היהודית בבסיסה יש אופטימיות מטאפיזית אבסולוטית.

יחד עם זאת, הכרה זו באל הבורא אינה יכולה להיות יעילה אלא דרך ההוכחה של השגחתו. שהרי ניתן למעשה לדמיין דמיאורג שברא את העולם, ומאוכזב מיצירתו נטש אותה בחלל. הוכחה לאמיתותו של הבורא לא יכולה להתקיים אלא דרך החוויה ההיסטורית ולא כתוצאה מחשיבה מופשטת. כדי שההכרה באל הבורא תוביל לאמונה בגאולת הבריאה, יש צורך בנקודת התייחסות היסטורית לחווית היציאה מהדטרמיניזמים הטבעיים, אותה חוויה שחוו בני ישראל בדור יציאת מצרים. למעשה נציין שכהקדמה להתגלות במעמד סיני התורה הציגה מבוא היסטורי ארוך של אירועי יציאת מצרים, שסופו הפסוק: "זה אכן אנכי ה' אלוקיכם אשר הוצאתיכם ממצרים מבית עבדים... והנה חוקותי..."


מצב הבריאה

העברי מכיר את מצב הבריאה כמצב של גלות. להיברא, זה להיות מצוי רחוק מהבורא. ברם, 'כאב קיום' זה, הנחווה בעברית כמצב של גלות הרחק ממקור הקיום, אינו מתבטל בעקבות היכולת להתקשר עם גדלות הבורא. 'כאב קיום' זה נחווה בכל התרבויות, בכל המסורות, כל אחת בדרכה. החוויה הדתית, בכל מקום, ראשיתה בגילויו של פגם אותו צריך לרפא: חוסר שפע בסיסי, הסופיות של המצב האנושי... עבור אחדים, מדובר על הצלה מהמחלות ומן המוות. עבור אחרים מדובר על הצלה מהשעמום. ישנם כאלה שעבורם הגאולה היא הצלה מהחטא, מהעוון, כלומר מהחוק הגורם למוות כשהוא נפרץ. בכל המקרים מדובר בסופו של דבר על הצלה מהבעיה המוסרית. זהו, לדוגמה, המקרה של התיאולוגיה הנוצרית.

עבור כל מסורת אנושית, המצב הקיומי של גלות (הריחוק מהבורא) הוא זה שנחווה על ידה. הספרות העולמית לאורך כל הדורות ובכל המקומות מעידה על כך יותר מכל דבר אחר. באשר לישראל, האופטימיות של הנשמה העברית, המנוגדת לתודעה הטראגית של הנשמה היוונית למשל, אינה מבטלת עם זאת את הכרת הדרמה של אותו ריחוק מטאפיזי, ומאפשרת לה להבין, באמצעות האמפתיה, את הטרגדיה הקיומית של הלא-עברי שאינו מכיר את 'הבשורה הטובה' של סוף הגלות.

הגאולה

והנה, מגלה האנושות במהלך הזמן עם שעצם הקיום עבורו מורכב מקוטביות של גלות וגאולה. עם זה, בצורה מסתורית למדי, חוצה את ההיסטוריה של כל התרבויות. זה נורמלי אם כן שבסופו של דבר תזהה האנושות את המקרה הייחודי של ההיסטוריה של עם ישראל, נושא ההוכחה שהגאולה אפשרית. [לא מקרה הוא שלפי לוח השנה העברי] ראש השנה, יום הבריאה – ראשית גלות העולם – מתחבר עם פסח, יום סוף גלותו של האל.

תניא: רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם [...] רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם.

סתירה לכאורה זו נפתרת ע"י הערה של התוספות המפרשת את דעתו של רבי יהושע באופן הבא: כוונת הבריאה היתה בתשרי, אולם הבריאה הממשית באה לידי ביטוי בניסן. זאת מאחר והעולם לא נברא באמת עד שההשגחה של הגאולה לא באה לידי מימוש במציאות. מאז תשרי של הראשית עד לניסן של יציאת מצרים, מדובר אמנם בעולם הזה, אולם במצב של פרה-היסטוריה, שעדין לא הושלמה. עד אז רק יחידי סגולה הכירו, ברמה האישית, את החוויה של סוף גלות, ובמיוחד אברהם.

לימוד מעמיק מראה את הקשר בין שתי החוויות המכוננות של האמונה העברית בתוך האנושי האוניברסאלי שהן, אברהם ויציאת מצרים. מעניין לציין שהתרבות המערבית הנוצרית חיברה את האמונה שלה עם אירועי הפסח היהודי, תוך מתן פירוש משלה ותוך שהיא שומרת את אותה מילה בשביל לבטא את האירוע של הגאולה.

האמונה

צריך להדגיש שעבור העברי, שתי חוויות אלו של האמונה אינן באות לידי ביטוי דרך שכלתנות פילוסופית או תיאולוגית. דבר זה מסביר את המימד האוניברסאליסטי של האמונה של ישראל. הן אברהם, ה"מכיר את בוראו" והן משה, המנהיג את עמו דרך כל הניסיונות של יציאת מצרים וניתק בעזרה הבורא מהדטרמיניזם הטבעי של האימפריה הגדולה של זמנו, לא היו תיאולוגים. העדויות שהם השאירו בהיסטוריה של האנושות אין להן דבר וחצי דבר עם התיזות המשכילות שדנות בהן ומנתחות אותן.

האמונה בהבטחות הבורא לאברהם, כמו גם ההוכחה של מימושן בתקופתו של משה, היו קודם כל חוויות של חיים ולא נושאים לדיון אינטלקטואלי. ניתן גם לציין שעד כאן הערות אלו נושאות את המילה הצרפתית "foi", כשהן מבטאות למעשה את המושג העברי "אמונה". למעשה, האמונה של אברהם היא בטחון בהתממשות ההבטחה האלוהית ("והאמין בה'") . לעיתים לא שמים לב שאין מדובר כאן במושג תיאולוגי מן הזן הפילוסופי – לא מדובר כאן על אמונה בקיום הבורא (אותו מכיר אברהם מ'כליותיו') אלא על אמונה בהתממשות הבטחה שלכתחילה היא בנאלית ביותר, אולם כשהיא ניתנת, היא נתפסת כבלתי אפשרית: שלאברהם יהיה זרע.

התיאולוגיה הפוסט-מקראית והפוסט-עברית עיוותה לחלוטין את המושא של אמונת אברהם. כאמור, אצלו אין מדובר באמונה בקיום הבורא אלא בנתינת אמון בהבטחה של פוריות, אשר בשלב זה בהיסטוריה שלו נשמעת לו בלתי-אפשרית. בעצם עובדת הקיום טמון סוג כזה של הבטחה. כל בן אדם מכיר הבטחה זו, ברגע שהוא מכיר את עצמו כקיים. (זה מסביר מדוע הפרשה שקוראים בראש השנה היא זו של לידת יצחק ולא זו של בריאת העולם).

ואכן, להיות קיים משמעו לדעת שהבטחה של חיי אמת מחוייבת מלכתחילה. ברם לאור החוקים שמכוונים את ההיסטוריה האנושית, אברהם העברי הגיע לסוף מחזור התרבות של זמנו. ובכל זאת הוא זה ששומע את אותה הבטחה שכל כך קשה לשמוע:

ונברכו בך כל משפחת האדמה.

ניתן לשאול היכן נמצא הערך של האמונה כשהבורא הוא נותן ההבטחה, ואברהם הרי יודע שאת קול האל הוא שומע. אולם זה דווקא משום שהבורא הוא זה שמבטיח וההבטחה אינה מתממשת במציאות, קיימת זכות ממשית ב"מתן האמון". זוהי תמציתה של ההיסטוריה של עם ישראל בכללותה. כך, במשך אלפיים שנה, ידענו בביטחון מלא שהשיבה לציון תתגשם, אולם אמונה זו נחוותה במצב בלתי סביר ביותר. מהלך זה של האמונה העברית שלעולם יש בורא, ושלכן הגאולה אפשרית, אינו נובע מתיאולוגיה פילוסופית אלא ממהותה של עצם האמונה.

אברהם מכיר עצמו כנברא, כלומר כישות הקיימת אך ורק בגלל שהיא מקבלת את הישות המאפשרת לה להתקיים. כמו כן, מבלי לצאת מעצמו, מבלי לחרוג מחוויה זו של ענווה קיומית, אברהם מכיר את בוראו "ישירות כאחר ממנו". הבורא, מצידו, אינו כורת ברית עם כל אחד אלא עם אברהם, המוכן להיות שותף לברית זו, והבורא הוא זה שחותם בסוף את מימד הנצח במסגרת אותה הברית.

את החוויה הראשונית הזו כל נברא יכול לחוות ולכן, כאשר מי שאינו עברי מצטרף למסורת העברים, הוא מכונה "בן אברהם".

ממצרים, אי אפשר היה לצאת

דבר מקביל התרחש בזמן הנאציזם: מאירופה, אי אפשר היה לצאת. ולמרות זאת, יציאת מצרים בכל זאת התרחשה. מדהים לראות את מספר הפעמים בהם האל מתעקש, במהלך תיאור האירועים שהתורה מתארת, על הצורך לגרום לעברים להכיר בכך כי הוא זה שהוציא אותם ממצרים. כאילו אלו שהיו עדים לאירועים לא הבינו את גודל הרגע, למרות הניסיונות הבלתי נלאים של משה להבהיר להם נקודה זו. פירוש אור החיים הקדוש אומר זאת בבהירות רבה:

עוד ירצה באמרו לכן לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין [...] והוצאתי וגו', נתכוון לסדר סדר הטובות, כי בתחילה יקל עול סבלם והוא אומרו "הוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים" שהוא תוקף השעבוד וזה היה תכף ומיד במכת היאור התפרדה חבילת נוגשים ושוטרים אבל ישראל היו עובדים קצת כי אימת המצריים היתה עליהם ומעצמם היו עובדים עבודה קלה וכנגד זה אמר "הוצאתי אתכם" מעבודתם, שתעקר עבודה מהם כל עיקר, ואח"כ "וגאלתי אתכם", היא יציאתם מארץ מצרים ובכלל פרט זה היה קריעת ים סוף שאם לא כן זו גאולה שאחריה כליה [...] ואחר כך "ולקחתי אתכם לי לעם", שהוא מתן תורה כי שם נתייחדנו לו לעם וייחד שמו עלינו והוא אומרו "והייתי לכם לאלוהים" [...] עוד ירצה ע"ד אמרם ז"ל: כי ד' גאולות נאמרו בפסוק זה ואולי כי הם רמוזים בשם הוי"ה, שאמר ה' פתח דבריו: "אמור לבני ישראל אני ה'" ולצד זה שם הפועל יפעל ד' מיני גאולות, ולפי זה ידייק אמרו "והייתי לכם לאלוהים" על הגאולה הבאה בחינת ה"א אחרונה [...]

לפי זה יוצא שארבע הבטחות נעשו בצורה של שבועה: "והוצאתי" – אוציא אתכם מכבלי מצרים. "והצלתי" - אציל אתכם משעבודכם. "וגאלתי" – אוציא אתכם באמצעות אותות ומופתים וניסים גדולים. "ולקחתי" – אקח אתכם לי לעם סגולה. אולם קיימת הבטחה חמישית, גם היא בצורה של שבועה: "והבאתי" – אוביל אתכם לארץ אותה הבטחתי לאבותיכם.

למעשה, ומה שלא תהיינה הסיבות המשניות שמנעו את דור יציאת מצרים מלהכנס לארץ ישראל, שבועה זו לא הושלמה. פשוט משום שכפי שאור החיים מראה, היה לה תנאי (המופיע בפסוק שלפני השבועה החמישית):

וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

ואור החיים מסביר זאת כך:

"וידעתם" וגו', עכשיו יש לכם לדעת ידיעה ברורה כי אני ה' אלוהיכם הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, פי' לתת עליכם סבלות אלוהותו. עוד ירצה לומר להם שישגיחו להכיר מדות אלוהיכם כי אל רחום ה' אלוהיכם. "והבאתי" – קשה, כי דברי אל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב: "והבאתי אתכם אל הארץ". ולא מצינו שכן היה אלא ואת בניהם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו 'לכן' ואמרו ז"ל: אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו "והבאתי אתכם" וגו', אמר "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" וגו'. פי' תנאי הוא הדבר. ובזה "והבאתי" וגו', וזולת זה אם תגאלו ה' אין כאן הבטחה זו אשר ע"כ כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר "וידעתם" וגו' אז "והבאתי", וזולת זה יהיה מה שיהיה.

רבים מספור הם הפסוקים בהם התורה מוקיעה את חוסר היכולת של העם לזהות את העיקר, ולא מספיק עמדו על האופי הבלתי מובן של עיוורון זה. עם ישראל לא היה מסוגל להשתחרר מהתפיסה שמשה בעצמו הוציא את עם ישראל ממצרים (חוץ משני המרגלים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמנם נכנסו לארץ ישראל).

אי אפשר שלא לזהות את הדמיון למצב זה של עיוורון עבור חלק גדול מהדור הנוכחי של העם היהודי. נראה ששני זרמים בולטים בעם ישראל של היום סובלים ממנו: מצד אחד, 'החרדים', אותם יהודים דתיים שהיה עליהם להאמין שהאירועים העכשוויים של קיבוץ גלויות מבטאים השגחה הבאה מהבורא עצמו, אך מעדיפים להשליך אותם על הרצל והציונות. ומאידך, הציונים הנחשבים 'חילונים', שרובם הגדול חי בלהט את אותם אירועים עצמם, נדהמים מהרעיון שמדובר בהתגשמות ההבטחות המשיחיות של קיבוץ גלויות.

יש לציין כאן נחמה כפולה: ראשית, העם היהודי לא השתנה, זהו אותו עם ישראל שעליו מדברת התורה, כדברי הנביא מלאכי:

כי אני ה', לא שניתי, ואתם, בני יעקב, לא כליתם.


בהתמודדו עם אותם אירועים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מגיב באותו אופן לא סביר. מצד שני, רבים מאד הלא-יהודים שרואים באירועי הציונות המודרנית את יד האלוהים, ולא רק, כפי שהיה בדור יציאת מצרים, את ידו של משה.


חירות ואחריות

כל זה מוביל אותנו למחשבה עקרונית על החירות, וכתוצאה, על האחריות של עם ישראל באשר להיסטוריה שלו. הכל כתוב כאילו התורה כבר סיפרה לנו, לפעמים עד לפרטים הכי לא צפויים, את ההיסטוריה אותה עלינו לחיות. היכן, אם כן, נמצאת החירות? למעשה, האמונה היהודית היא בעלת טבע מאד ספציפי: לפני האירוע, אני חופשי לחלוטין לנהוג כרצוני. אולם מרגע שהאירוע התרחש, אני יודע שזהו רצון בורא העולם שהתגשם, והאמונה שלי מתבטאת בקבלת מלוא האחריות וההשלכות של הבחירה שנעשתה. המקובלים רגילים להבהיר בעיה זו באמצעות ההבדל בין הגורל האישי, שמלכתחילה הוא חופשי, והגורל הקולקטיבי שאינו אחר מאשר רצון הבורא בהתגשמותו. באמצעות חוויה זו של האמונה אומות העולם חווים את האמת של ההתגלות המקראית.

הערות:
מאמר זה, שנכתב מספר שבועות לפני פטירתו של הרב אשכנזי והופיע בירחון Information Juive, n. 160, Septembre 1996, הוא הטקסט האחרון של הרב. הוא מופיע בכי מציון 2, עמ' 229-240.
שמות כ, ב.
השורש "ברא" מבטא בלשון הקודש וגם בארמית ובשפות שמיות אחרות את מושג החוציות. "בר" משמעותו "מחוץ".
ראה פרוש רש"י על "דיו לאבל", בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, 97 ב, וכמו כן כי מציון, הערות על הפרשה, עמ' 380.
תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, 10 ב, 11 א.
שם, 27 א.
בראשית רבא, 64 ד.
בראשית טו, ו.
בראשית יב, ג.
תלמוד בבלי, מכילתא, יתרו, א, 11.
אור החיים על שמות, ו, ז.
שמות, ו, ז.
אור החיים, שם.
כדברי הנביא ירמיהו: "כי הנה ימים באים, נאום ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם." ירמיהו כג, ז-ח. כמו כן ראו תלמוד בבלי, מסכת ברכות, 12 ב, שם מצוטטים פסוקים אלו כסימן לימות המשיח.
מלאכי 3, 6

להורדה בפורמט DOC לחץ כאן