plg_search_jcomments
שיעורים
קטגוריות
מאמרים ותוכן כללי

הרב יהודא אשכנזי זצ"ל, המכונה "מניטו", היה מגדולי הוגי הדעות ומורי הדרך הרוחניים שקמו בדורנו ליהדות צרפת ולדוברי הצרפתית. הרב שילב באישיותו פן של תלמיד חכם המושרש עמוק במקורות יהודיים עתיקי יומין ופן בעל ידע נרחב בעולם המחשבה הכללית והחשיבה המערבית. מבית אביו היה נצר למשפחת מקובלים ספרדית וצאצא לאחד מתלמידי האר"י, הרב חיים אבן טובול זצ"ל. מעולם יהדות אשכנז היו בין מורי דרכו מר יעקב גורדין, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל והרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל. יחד עם זאת שילב בלימודיו אתנולוגיה אנתרופולוגיה ופילוסופיה. מצע עשיר זה היה הרקע לצמיחת תפיסתו התורנית המהפכנית. במשנתו הצליח להחיות בתלמידיו הבנה שהייתה רדומה במשך זמן רב: חשיבותה ומימדיה של המסורת היהודית כפי שהיא משתלבת בפסיפס של התרבות העולמית. מורשתו מבהירה את המשמעות הפנימית ביותר של תורת ישראל שהיא, לדבריו, יכולת הפענוח של תולדות האנושות בכלל ותולדות עם ישראל בפרט. יחד עם המסר הכלל אנושי המובהק שנשאה, הדגישה משנת הרב את החזרה הנדרשת לזהות העברית אשר עטופה היום בזהות היהודית. הבנת הזהות העברית המתחדשת בדורנו והוראתה הייתה בראש מעייניו ומשאת נפשו, והוא ראה בה את המפתח ההכרחי לאיחוד הגלויות על כל גוניהן ועושרן. הפצת יצירתו הרעיונית חיונית, אמנם, גם עבור התפוצות עבורן הקדיש את מרבית מרצו. אך השילוב הייחודי הגלום בדמותו ובמשנתו נדרש היום בכדי להשיב רוח חדשנית ורעננה לחברה הישראלית. רק המפגש המופלא עם ממדיה רבי העצמה של תורת ישראל, כפי שזכינו להכיר אותה דרך תורתו ודמותו האנושית כל כך, יוכל להבהיר את תרומתו יוצאת הדופן של אחד מאלו שכנסת ישראל עתידה להכיר בהם כגדוליה שבכל הדורות.

מטרתנו באתר זה היא להביא להמשך פועלו והוראת דבריו בכתב ובעל פה – בעברית, על מנת שציבור מגוון שלא זכה להכירו עד עתה יותר יוכל להתחבר לאחת הדמויות החסרות לנו כל כך.

תולדות חייו כפי שסופרו על ידו
תורגם ע"י הרב שלמה בן נעים ז"ל, הופיע במקור בצרפתית בביוגרפיה של הרב אשכנזי:
Michel Koginsky (1998), "Un Hebreu d'Origin Juive"

סיפור חיי האישי אינו מהווה סיפור יוצא דופן, אלא כראי מדויק של תהפוכות וגילוי זהות מחודשת שעברה על עם ישראל בדור התקומה.

אבי זצ"ל היה הרב הראשי האחרון של אלג'יריה אשר ליוה את רגעיה האחרונים של קהילה שלמה. לכאורה, הגיעה קהילה זו אל סופה, בעקבות עזיבת הצרפתים את אחת הקולוניות האחרונות באגן הים התיכון. רובם הגדול של יהודי אלג'יר, שהיו בעלי אזרחות צרפתית במהלך המאה שקדמה, הצטרפו לעזיבה והיגרו לצרפת. אך הסבר זה מתאר את הנסיבות החיצוניות בלבד. למעשה, היה מדובר במהפך דמוגראפי והיסטורי שהתחולל בעם היהודי. מהפך זה הצטרף לשורה של אירועים שהחלו במלחמת העולם השנייה ושעתידים היו לקבל את מלוא משמעותם עם הקמת מדינת ישראל.

נולדתי יהודי אלג'ירי בעל אזרחות צרפתית, ולאורך כל הפרק הראשון של חיי שעבר עלי באלג'יריה עד מלחמת העולם השנייה, הכרתי את עצמי בלי להקדיש תשומת לב מיוחדת להגדרות אלו, כצרפתי אלג'ירי מדת יהודית.

הפרק השני של חיי, לאחר מלחמת העולם השנייה, עבר עליי בצרפת שבה גיליתי את המורכבות החברתית העצומה של העם היהודי וההיסטוריה שלו, בפוגשי שם את העולם היהודי האשכנזי.

הפרק השלישי של חיי, יתנהל בישראל, כישראלי.

תהפוכות אלו בחיי הופכות אותי למקרה פרטי של תהליך חידוש הזהות המתרחש בימינו אנו בהופכו את העם היהודי לאומה עברית, או במילים אחרות, תהליך ההופך את היהודי לישראלי.

רב חיי עברו עלי כיהודי בן התפוצות. זכור לי עדיין הרגע שבו נעשיתי מודע לזהות זו, זהות אשר ממשיכה, עד עצם היום הזה, להתקיים במקביל לחברה הישראלית ומסביב לה.

ניסיוני מלמדני שיהודי בן התפוצות מתקשה להבין את הפתעתם של הישראלים ואכזבתה של החשיבה הישראלית מהעובדה שארבע חמישיות מהעם כמעט ואינן מגיבות לתהליך ההתעוררות של הזהות הישראלית.

עם זאת, אין כל ספק שחלקים אלו של עמנו חולקים רגש שייכות אמיץ ושותפות , לא של גורל שהינו מושג זר למסורת היהודית, אלא של ייעוד היסטורי משותף לכל העם היהודי. זו הסיבה שראיתי לנכון להמשיך להורות תורה בצרפתית  ולהסביר לחלק זה של העם את התגובה הישראלית אליו.
צרפתי מאלג'יריה בן הדת היהודית

נולדתי כנצר למשפחת רבנים, וסבי היה רב אלג'ירי. תמיד הרגשתי את עצמי בן בית בעולמו של סבי, בזהות היהודית שבה גדלתי. עולם זה, שהיה מקרה מייצג של יהדות התפוצות כפי שהיא התקיימה במשך אלפיים שנה, היה בעל מורכבות מופלאה. במשך אלפיים שנות גלות חי היהודי זהות כפולה, בעל שורשים עבריים אך מושפע באופן טבעי מן הנוף התרבותי שאליו הגיע בנדודיו לאורך הדורות ומשתלב בו בהרמוניה.

עם זאת, ניתן היה להבחין באלג'יריה בתהליך מורכב יותר בגלל היותה שדה מפגש לתרבויות רבות ושונות: היינו מתפללים בעברית ודרך השפה היינו מחוברים למסורת האבות ולעבר של עמנו, היהודי תורני. עולמנו הרגשי היה קשור למלודיות הערביות ולפולקלור הספרדי ושפת ההשכלה והתרבות שלנו הייתה הצרפתית. היה זה שילוב תרבותי ייחודי עד מאוד שייתכן שלא נחקר דיו. לולי שההיסטוריה החליטה אחרת, מי יודע אם לא הייתה יכולה תרבות זו להיות ערש ואם לתרבות עצמאית.

היום אני חי את עולמם העברי של נכדי ואני מרגיש בו נינוח כפי שחייתי בשלווה הרמונית את עולמם של זקני, אם כי באופן שונה. תיאור זה נכון לגבי אך עבור נכדי כבר נוצר שבר. הוא כבר לעולם לא יוכל לחוות את חווית הקהילה היהודית בגלות כפי שבאה לידי ביטוי בעולם של סבי שאינו עוד. הקהילה היהודית אלג'ירית על כל מרכיביה התפזרה ובארצות שבהן היא נקלטה היא לעולם לא תגיע לאותה עצמה ייחודית שכן זו הייתה קשורה לרקע היסטורי ותרבותי שחלף. ישנו צער שמלווה את התהליך הזה, לא רק עבור הקהילה היהודית כפי שהכרתי אותה באלג'יריה אלא גם עבור התמורות שחלו בעולם היהודי אחרי כל גירוש ונדידה של קהילות ישראל במשך הדורות.

סבי היה חולם אודות העולם של נכדי, אך הוא היה חולם עליו בדרכו שלו –  הדרך הקלאסית המסורתית. דרך שבה היה עשוי רב של התפוצות, המחובר לחזון של דורי דורות של חכמי ישראל, לחלום על החייאת הזהות העברית. מסורת הציפייה לגאולה כפי שחזו אותה יהודי הגולה השתקפה בכל שעל ושעל של חייהם: בתפילה ובפיוט, בחגים ובשבת שהיו כולם מכוונים לשיבת ציון.

משפחת אימי ז"ל הייתה מושרשת באלג'יריה מדורי דורות ומוצאה בימים הרחוקים של גלות ספרד. זו של אבי מורי זצ"ל, ששהתה באלג'יריה מזה דורות ספורים בלבד, מוצאה ביהודים פולנים מאירופה. בתחילת דרכו למד אבי תורה אצל סבי, אשר לאחר מכן נתן לו את ביתו לאישה. לפיכך התגבשו חיי בצעירותי בין שני עולמות אלו: המזרחי-ערבי של יהודי אלג'יר והאירופי של יהודי פולין.

לא זכיתי להכיר את סבי מצד אבי, אך הכרתי את סבי מצד אימי שהיה עדיין לבוש "בסגנון טורקי" כלומר בבגדי רבנים אופייניים לרבי האימפריה העות'מאנית – שכן הערבים האלג'ירים אסרו על היהודים להתלבש בסגנון המקומי ערבי. עלי לומר שמבחינה אסתטית, הרווחנו דווקא אנו ממהלך זה…

בתלמוד התורה וישיבת "עץ חיים" שבהם למדתי שימשו לי כמורים סבי,אבי ותלמידיהם המובהקים. בהיעדר בית ספר יסודי ותיכון יהודי, למדו ילדי הקהילה בבתי ספר ממלכתיים צרפתים. עקב כך, נתחנכתי במקביל על ברכי התרבות  הצרפתית הקלאסית, בתיכון שבעיר אורן, לאחר מכן באוניברסיטה בעיר הבירה אלג'יר ולבסוף בפריז.

אחד מזיכרונות ילדותי החזקים, הוא האופי המיתי שהיה בעינינו לכל צורה של יהדות מלבד היהדות האלג'ירית.

בצעירותי, חיו באלג'יריה בין 120,000 ל- 130,000 יהודים. עבורנו, זה היה עם ישראל. שמענו אמנם סיפורים אודות יהודים שחיו בארצות אחרות ואפילו ביבשות רחוקות אך אלו נדמו לנו יותר כסיפורי אגדות שכן הם לא התאימו למשוואה המיוחדת שחיינו אנו: אלג'ירים בעלי תרבות צרפתית.

עבורנו, הילדים, היה הרעיון של יהודי בעל תרבות גרמנית או אחרת בלתי מציאותי. רק ההלם של אירועי מלחמת העולם השנייה גרם לנו לגלות את ממדיה הרחבים של הזהות היהודית בהיסטוריה.

אירועי המלחמה גרמו לי להבין, שהיה מימד אנושי של הישרדות, בקיום היהודי בתפוצות. מימד שלא היה יכול להתקיים ללא גבורה. הבנה זו הובילה אותי ועוד רבים מחברי לתפוס את זהותנו היהודית דרך מעטה צבאי.

בסיפורי האישי, כיוון זה קיבל ביטוי במסגרת התנועה הייחודית ליהודי צרפת – תנועת הצופים היהודיים. השתלבתי בתנועה במהירות ברגע ההיסטורי שתנועה זו הפכה לתנועת הצלה לילדים הנרדפים על ידי הנאצים והשתלבה בתנועת ההתנגדות הצבאית לכיבוש הגרמני.

באלג'יריה, התנהלו חיינו הקהילתיים בנפרד מן האוכלוסייה המקומית. לא היו אלו שכונות סגורות דוגמת ה"מלח" במרוקו או בתוניסיה, אך ידענו להצביע בדיוק על כל בית או רחוב שהשתייך לבני הקהילה.

בעיר אורן שבה חייתי, מרבית היהודים התגוררו ברובע מסוים אך הייתה קבוצת מיעוט בלתי מבוטלת שחיה בין האירופים –  בעינינו היו אלו כבר יהודים "מתבוללים" אף שהגדרה זו לא הייתה ברורה לנו לאשורה. בעינינו הם היו מתבוללים מכיוון שהיו מושפעים מאוד מהתרבות האירופית אך גם מכיוון שהיו אלו משפחות שבאופן הדרגתי הפסיקו לשמור על אורח החיים היהודי – הקהילה, בית הכנסת השבת והחגים.

לא תמיד הבנו שהנטישה של אורח החיים הדתי סימל על פי רוב את עזיבת הזהות היהודית שכן שני הדברים היו כל כך שלובים זה בזה.

עלי לציין שוב שעל שייכותנו לאומה הצרפתית לא הוטל אפילו צל של ספק. כפי הנראה היה זה מכיוון שבימים ההם היו יהודי אלג'יריה הראשונים והיחידים מכל יהודי צפון אפריקה והמזרח שזכו באזרחות כל שהיא לאחר מאות בשנים. שוויון הזכויות שהוצע לנו הביא להכרת תודה עמוקה כלפי האומה שהואילה לקחת אותנו תחת כנפיה. תחושה זו מצאה את ביטוייה בתפישה מוטעית של זהותנו –  ראינו עצמנו כחברים של ממש באומה.

אשליה זו התנפצה בעת שירותי הצבאי. עבורנו, מציאותם של צרפתים בני דתות שונות הייתה מובנת מאליה. העדפנו שלא לחשוב על כך שהייחוד הדתי שלנו היה למעשה ייחוד לאומי. מדובר היה בדת של לאום מוגדר היטב שאליה לא היה יכול אדם בעל זהות לאומית אחרת להשתייך אלא אם בחר לקשור את גורלו בגורל העם היהודי. כל אדם יכול לבחור להתגייר אך בעשותו כן, הוא מצטרף לעם היהודי.

המפגש עם האנטישמיות של הצרפתים הלא יהודים אשר הגיעו מצרפת חידדה בנו את תחושת השייכות הלאומית. למעשה, היו עד אז הקשרים החברתיים שלנו עם האוכלוסייה הנוצרית צרפתית מועטים מאוד והתמקדו בעיקר בלימודים משותפים באותם בתי ספר ובאי אלו קשרים אישיים. האנטישמיות של הערבים לא הייתה ברובד הפוליטי אלא נבעה מן השנאה הדתית של האסלאם ליהודים.

עושרו של אורח החיים היהודי ומורכבותו הפכו אותו לפגיע מאוד ולפיכך קשה להעברה אל מחוץ לרקע מאוד מסוים. מהר מאוד הרגשנו את חוסר האיזון שנוצר בין משקלה של התרבות הצרפתית בחיינו לזה של התרבות היהודית – ערבית.
הסדקים ביחס לזהותנו הצרפתית

נולדתי בשנת 1922 וכשפרצה המלחמה בשנת 1939 לא הייתי עדיין בגיל גיוס. המלחמה הסתיימה עד מהרה בכניעה  צרפתית. חדשים ושנים של חרדה וייאוש עברו עלינו באותה עת בגילוי השואה והשלכותיה על יהודי אירופה. לאחר פלישת בעלות הברית ב- 1942, החלה להתעורר תודעתם של יהודי אלג'יריה: התחלנו לתפוש לעומקם את הסדקים ביחסינו עם הזהות הצרפתית.

במסגרת חוקי ממשלת הכניעה הצרפתית של משטר וישי שהונהגו כלפי יהודי אלג'יריה הפסקנו להיחשב כאזרחים צרפתים מן המניין. תעודות הזהות הצרפתיות שקיבלנו  נשאו את התיאור "יהודים ילידי אלג'יריה".

עבור רובנו, היו אלו זמנים קשים. צרפת לא הייתה עוד כשם שהכרנו אותה, אך לא הייתה זו צרפת ה"אמיתית", שגזלה מאיתנו את זהותנו ואת אזרחותנו. היה זה משטר וישי תחת לחצם של הגרמנים.  עם פלישת כוחות הברית לאלג'יריה תוחזר לנו בודאי, אחר כבוד, זהותנו שנגזלה.  כך ציירנו בדמיוננו. אך אז התרחש עבור יהודי אלג'יריה, משהו שבני דורי חוו בעוצמה ושהיה, כך אני מבין זאת בדיעבד, אחת הסיבות להחלטתי להפוך לישראלי.

בניגוד לציפיות, שחרור אלג'יריה לא הביא לביטול החוקים המפלים והיהודים נותרו משוללי שוויון זכויות. מספר חדשים עברו עלינו בחוסר הבנה מוחלט: אם כי הניצחון הגיע לאלג'יריה, היהודים שהיו אזרחי צרפת הופלו עדיין לרעה. אינני יודע אם לא הייתה זו קריצת עין של ההשגחה כדי להזכיר לנו שאיננו צרפתים. מצב הביניים השיפוטי הזה נבע מהשימוש שעשו בעלות הברית בתשתית של משטר וישי והיה זה רק עם הגיעו של דה-גול לאלג'יריה שהוחזרה ליהודים האזרחות הצרפתית.

במסגרת החוקים המפלים, גויסו היהודים לצבא כזרים ובעיקר ללגיון הזרים. הרוב המוחלט של היהודים ששהו במחנה הלגיון חשבו שמדובר בתעתוע של ההיסטוריה ושלא ירחק היום שתוחזר לנו האזרחות הצרפתית.

גויסתי למחנה העבודה בידו (Bedeau) מ-1943 עד 1944, ולחמתי בחיל הקולוניות, חיל מקצועי של חיל הרגלים הצרפתי. מה שחוויתי באותם הימים בוודאי זרע את מה שעתיד היה לצמוח בצורה טבעית כאשר נפגשתי, שנים לאחר מכן, עם המציאות הישראלית.

בעומקו של עניין, אם הייתי צריך לחיות את חיי בתפוצות, הייתי רואה עצמי קרוב הרבה יותר לזהות של יהודי אלג'ירי בעל השכלה צרפתית מאשר לזהות של יהודי צרפתי ממוצא אלג'ירי. ברבות השנים הפכה אלג'יריה למדינה ערבית ולא יכולתי להזדהות כערבי. עד עצם היום הזה, קשה לי להבין איך ייתכן שיהודי צפון אפריקה רואים עצמם כצרפתים. אפילו ללא כל קשר למאבקן של מדינות ערב ביהודים או בישראל, אין עולה בדעתם להחשיב עצמם כערבים. העדפה זו רומזת שמדובר בבחירה גזענית.  היא מוסברת בכך שנראה לאותם היהודים שהתרבות האירופאית עולה על תרבות ערב. אך לראייה זו אין שום בסיס אובייקטיבי שכן תרבויות אלו אינן נמדדות באותם המדדים. עם זאת, וודאות אחת קיימת אצת יהודי ששהה במדינה אסלאמית: ההבדל בין יהודי לערבי אינו דתי בלבד אלא גם לאומי. הבדל כפול זה אינו קיים בינו לבין האירופאים. ייתכן שזהו אחד מהגורמים הפנימיים המקשים על יהודי אירופה להתנתק מהגלות.

למפרע, הייתה תקופת שירותי בלגיון הזרים חוויה מעשירה ביותר, אך כיהודים לא היינו מאורגנים עד כדי שנוכל לפתח תודעה לאומית. ראינו עצמנו כמיעוט אתני גלותי. החיים הדתיים במחנה היו עשירים ביותר וזו אולי הנקודה שהתחלתי להבין מהו המצב הקיומי של גלות, שממנו נחלצתי סופית עם הפיכתי לישראלי לכל דבר.

בימים ההם הרגשתי בתוכי שאינני בן בית במקום ושלפיכך אין לי כל זכות לבוא בדרישות. כל שיכולתי, מעמדת ההכנעה שבא הייתי מצוי, היה לנסות ולבקש טובות. חוויה זו הבשילה בהבנתי את הגדרת הגלות.

כמה שבועות לפני הניצחון של כוחות הברית נפצעתי בחזית.  והוחזרתי לאלג'יריה יחד עם יתר המגויסים מאפריקה. ובהגיענו חזרה נפגשנו מייד עם המצב החדש של ההתקוממות הערבית נגד צרפת.

השואה השאירה עלי רושם עז ביותר. חשתי את נוראותיה כאילו נפגעתי אישית על אף שקהילתנו לא נפגעה ישירות כמו, למשל, קהילת יהודי תוניסיה שנכבשה על ידי הגרמנים. אמנם, קהילתי לא נפגעה ישירות אך ליהודי אלג'יריה יועד על ידי משטר וישי גורל דומה לזה של יהודי תוניסיה. בהגעתנו, גילינו שהוכנו רשימות של יהודים למסירה לגרמנים בבואם לאלג'יריה. אני, בהיותי בנו של הרב הראשי, נמצאתי כמובן בראש הרשימות.

בתחילה סברנו שהמדובר בסך הכול ברדיפות שהגיעו למימדים קיצוניים. רק אחרי המלחמה, בפוגשנו את ניצולי מחנות ההשמדה ובהגיע לידינו ידיעות מדויקות, הבנו שהיה מדובר בניסיון ממשי למחיקת העם היהודי כאומה.

גורלי האישי נקשר אל השואה בכך שבמחזור הראשון של בית הספר למנהיגות יהודית , אורסיי (Orsay), נפגשתי עם זו שעתידה הייתה להיות אשתי ושהייתה יתומה למשפחה שנכחדה כולה באושוויץ.
בנייה מחדש של הקהילה ומוסדותיה צרפת

תנועת הצופים היהודים
מיד בתום המלחמה חזרתי לצרפת, שם התחלתי את החלק השני של חיי. עוד בהיותי בצבא, בחזית אלזס,  קיבלתי ככל מדריכי תנועת הצופים מכתב ממייסד התנועה רוברט גמזון, המכונה "קסטור". במכתב היה תיאור של תכניות עתידיות לשיקום הקהילה בצרפת מיד אחרי הניצחון.

בצרפת נכחדו רובם הגדול של מנהיגי הקהילה והמוסדות,  ומר גמזון לקח על עצמו להחיות תכנית שנרקמה בזמן המלחמה על ידי אדם בשם ג'ילברט בלוך
(Gilbert Bloch), בוגר בית הספר הגבוה "פוליטקניק" שנהרג על ידי הגרמנים בפעולת תגמול של הפרטיזנים. הייתה זו תכנית להקמת בית ספר גבוה להכשרת מנהיגות שתיקח על עצמה את השיקום של הקהילה בצרפת.

בקריאתו ביקש קסטור מכל אחד מאיתנו להקדיש שנה אחת מחייו לפני שיתחיל לארגן את חייו הפרטיים, להתאספות ולארגון של מרכז ללימודי מקורות היהדות שבו ננסה להבין את משמעות האירועים שפקדו אותנו בזמן השואה. יחד עם זאת הוא קיווה שנהפוך לחלוצי המנהיגות שתשקם את הקהילה. זכור לי עוד אותו הערב שבו קיבלתי את מכתבו, תחת אוהלי בחורף הנורא של 1944 באלזס, זמן קצר לפני חציית נהר הריינוס. נעניתי תיכף ומייד לאתגר ומיד אחרי שהחלמתי מפצעי הצטרפתי לקבוצת המייסדים.

באותה תקופה, החלה להתגלות לנו מציאותה של הציונות ושל מה שהחל להתרקם סביבה, אך מאמצינו הושקעו בעיקר ביצירת קשר עם ארץ ישראל במובנה התורני ובשיקום הקהילה היהודית בצרפת.

גם באלג'יריה לא הצליחה התנועה הציונית הפוליטית לצבור תאוצה של ממש מכיוון שהיהודים האלג'ירים ראו עצמם כיהודים צרפתים ולפיכך הגיבו להתרחשויות פחות או יותר כמו יהודי צרפת.
בית הספר למנהיגות יהודית – אורסיי

כאמור, מיד אחרי המלחמה חברתי שוב אל תנועת הצופים בכדי להתחיל בבית הספר אורסיי את שיקום הקהילה. במסגרת זו פגשתי את זה שעתיד היה להיות אחד מהמשמעותיים שבמורי הדרך שלי :  מר יעקב גורדין.

מר גורדין היה יהודי יוצא רוסיה שנמלט לגרמניה והתמקם לבסוף בצרפת בשנת 1933. למעשה, אחד הגורמים שהביאו להחלטתי להצטרף לקבוצתו של "קסטור" היה הרצון שלי להיות לתלמידו של יעקב גורדין שייצג עבורי אישיות שהצליחה לייצר אחדות עמוקה בין התרבות היהודית המסורתית והתרבות האירופית. מר גורדין היה גדול בחכמת התלמוד, מקובל ופילוסוף שהצליח להציג בפנינו אפשרות לייחוד בין המחשבה הכללית והמסורת היהודית, תוך שהוא עושה זאת מתוך עולם המושגים של חכמת התורה. הבנה זו גרמה לנו לגלות מחדש את חשיבותה ומימדיה של המסורת היהודית כפי שהיא משתלבת בפסיפס של התרבות העולמית.

היכרותי עם יעקב גורדין נמשכה חדשים ספורים בלבד. היה זה בין השנים 1946 – 1947. בימים אלו הוא היה חולה בשלבים סופניים וזמן קצר לאחר מכן, בחודש אוגוסט 1947, עזב אותנו. לפני פטירתו ביקש ממני להישאר ולהורות את לימודי התורה באורסיי. נעניתי לבקשתו וכך נשארתי עשרים שנה נוספות בצרפת.

בית הספר שהקמנו התנהל במסגרת של פנימייה. בליבה של חורבות הקהילה, הייתה הפנימייה למעין נווה מדבר של חיים יהודיים ברמה לימודית גבוהה מאוד. בתוך חממה זו החלה לצמוח שכבה של אקדמאים ומורים יהודים שומרי מצוות שלאחר מכן התפזרו לכל רוחות השמיים. כך הייתי לחלק מהנבחרת שנטלה על עצמה את תפקיד השיקום של כל מערך החינוך היהודי אחרי המלחמה. הייתה זו עבורי תקופה עמוסה מאוד: גיליתי אז לראשונה את שאר ענפיו של העם היהודי ובמקביל נחשפתי לזהות הפוליטית של העם שצמחה מחוץ לכל הקשר דתי או אמוני.
הזהות הלאומית

בצרפת נאספו לאחר המלחמה פליטי שואה מנופים יהודיים מגוונים ביותר כגון פולניה, רוסיה והונגריה. היה זה עבורי מפגש עם העם היהודי בתצורה חדשה ונרחבת משמעותית יותר מכל מה שהכרתי עד כה, שדרש עיון מחדש בארגון הקהילות. מפגש זה הצטרף לשבר שהיה לנו עם הזהות הצרפתית, והביא אותי לזהות הישראלית.

הזהות הישראלית הכילה בה מימד יציב, מוגדר, ואחיד הרבה יותר מאותה תופעת שוליים שהייתה הזהות היהודית הגלותית: מערכת אמונה חסרת עמוד שדרה הנצמדת לזהות לאומית זרה, יוקרתית ככל שתהיה. הזהות הלאומית המושאלת נותרה בהכרח חצויה, מתורגמת וחסרת חיות ועתידה הייתה להיעלם במהירות. צמחה בי אז ההכרה בפן הלאומי פוליטי של העם היהודי בעוד שבאלג'יריה הזדהיתי כצרפתי בן הדת היהודית.

המציאות הישראלית הכילה את היציאה מן המחתרת שציפינו לה כה ארוכות, ואת החיפוש אחר הזהות הפוליטית היהודית. זה היה הרגע שהתחלתי להבין שמה שמאחד את כל היהודים ברחבי העולם הוא קודם כל השייכות הלאומית ולא השייכות הדתית.

השייכות הדתית של עמנו הינה מאוד אישית אך כוללת בה מימד קולקטיבי. דרכו התורנית של מר גורדין הבהירה לי אמיתות פנימיות אשר חשתי באופן טבעי: הפן היהודי הדתי הינו בראש וראשונה קולקטיבי ולא אישי. הבנתי אז שדת ישראל הינה גילוי דרך הפרט של הזהות הלאומית הייחודית לישראל ולא מערכת אמונית שסביבה מתאחדים פרטים בעלי אמונות אישיות דומות. במילים אחרות, הגלות הביאה לכך שהקהילה היהודית נתפשה בתודעתנו על ידי השאלת מושגים הדתיים זרים לנו במקום במשמעותה המקורית:  היינו עם בעל דרך דתית המתבטאת בחיי הקהילה ולא קהילה דתית.

עיקר דאגתי בימים ההם הייתה להקים קבוצת הוגי דעות יהודים מעולם האקדמיה שתהיה מסוגלת להכיר ולהפיץ את תורתו של מורנו מר גורדין. קבוצה שתוכל למצוא לשון תרבותית מודרנית ואקדמאית שבאמצעותה תוכל להציג את תורת ישראל, כיוון שלימוד מסוג זה כמעט לא היה בנמצא עד לתקופה זו.

על אף שבאופן פנימי הייעוד הרבני המסורתי ליווה אותי, מעולם לא ראיתי את עצמי כרב של קהילה במשמעות המקובלת שלו כממלא את התפקידים הרבניים הפולחניים. בלבי קוננה התקווה ללמוד פילוסופיה כדי שאוכל להציג את המסורת היהודית מתוך היכרות עם שפת ההשכלה המערבית. מעולם לא הרגשתי עצמי שייך לאקדמיה אלא כרב המביא את התורה לפתחם של אקדמאים, ולצורך כך הייתה דרושה לי היכרות עם הפילוסופיה הכללית. אך נאלצתי להפסיק את לימודי אלה תוך זמן קצר, שכן לבקשתו של יעקב גורדין, החל במחזור השני של בית הספר אורסיי הפכתי למפעל חיים את ההוראה בפועל של תורת ישראל.
אנו חוזרים להיות עברים

בין השנים 1954 – 1955, התחלתי לארגן ביקורים בישראל לתלמידי אורסיי ולאנשי  אקדמיה, ובמסגרת זו הגעתי לראשונה לישראל.

ההלם היה עצום: ראשית, לראשונה בחיי הרגשתי שאני בביתי שלי.  שנית, היהדות קמה לתחייה. חזרנו להיות עם עברי. עם גילוי המציאות הישראלית, נחשפו בפני המימדים המצומצמים של עבודתנו בצרפת. היה זה חסר טעם לחשוב על תחיית הזהות היהודית בכל שפה מלבד בשפת הקודש. היה משהו שלא היה יכול להתקיים אלא בעולם עברי של ממש. יכולנו לעבוד בשפות זרות בשביל יהודי התפוצות אבל בישראל, חיינו בעברית.

העברית שהייתה בפינו הייתה עברית רבנית תורנית עתיקה. והנה גילינו שמה שהיה עבורנו מסורת עתיקת ימין החל לחדור אל תוך המציאות היום יומית של תקופתנו. מסורת זו, הצטמצמה בהתארכות הגלות לידי תקווה משיחית רדומה ורחוקה מן המציאות. לפתע, גילינו שבישראל החלום החל לקרום עור וגידים בתוך המציאות ההיסטורית. היה צורך בעוד זמן מה עד שתובנה זו תהפוך למוחלטת ובלתי הפיכה.

לקראת סוף שנות ה-50 היה בדעתי להוריש לאחרים את המשימה שבה התחלתי ולעלות לישראל אך האירועים באלג'יריה עכבו בעדי: לבקשתו של אבי זצ"ל נקראתי לאלג'יריה בכדי לעזור בארגון הקהילה לקראת הגירתה לצרפת. הגעתם של אלו לצרפת החריף את הצורך בבניית מערך חינוכי וקהילתי שכן שום דבר בתהליך ההגירה לא נערך בצורה מתוכננת והיהודים הללו התפזרו בכל רחבי צרפת. בריאותו של אבי הייתה בכי רע באותם הימים ושילוב זה של נסיבות עיכב את עלייתי ארצה בעוד מספר שנים.

ההלם המשמעותי השני שחוויתי היה מלחמת ששת הימים. זה היה הרגע שהחלטתי לעקור עצמי מן הגלות ולעלות לארץ ישראל. העולם היהודי כולו עקב בדאגה אחר ההתרחשויות של המלחמה תוך חשש מציאותי מאוד להמשך קיומה של מדינת ישראל.

נוספה על כך גם העובדה שילדי הלכו וגדלו ונוכחתי לדעת שהשתלבותם במציאות הישראלית תקשה עליהם ככל שתתאחר עלייתי לישראל. שלחתי את ילדי לבית ספר יהודי ועבורם היה זה ברור שהם חלק מעם ישראל. הם היוו חלק מהמציאות היהודית של זמננו ולא רציתי שיאלצו לחיות את הפיצול הנפשי שהיה מנת חלקנו.

בהגיעי לישראל נוכחתי לדעת שהייתה לי עדין מחויבות כלפי הקהילה דוברת הצרפתית פשוט מכיוון שהיו לי הכישורים הדרושים ולכן עודני מגיע מפעם לפעם לצרפת. בהיותנו בנים למשפחת רבנים היינו מודעים להיותנו מקרה מיוחד. בשיחתם של הורי ובני דורם היו משמשות בערבוביה הערבית המיוחדת לבני אלג'יר, הצרפתית ולעיתים הספרדית והלדינו. כשהיו הרבנים נפגשים אצל הורי היו משוחחים בלשון הקודש כפי  שנשתמרה בשיח הרבני מימי הביניים. בביתנו שרתה אווירה מאוד עברית ותורנית, אך היה ברור לנו שאין זו התמונה הכללית בבתי יהודים אחרים אשר בנו את התפישות הדתיות שלהם בתוך הקשר של תרבות מערבית.

באופן מאוד מודע, זכינו להתחבר למסורת אשר לא הייתה מוכרת בתרבויות אנושיות אחרות. המסורת הזו לימדה אותנו להאמין במה שבמשך זמן רב מעט מסתורי: כל יהודי, אפילו הוא אתיאיסט, הינו בן ברית. האמונה בכך התחזקה בנו עם הזמן  כאשר ראינו את יד ההשגחה במציאות של ההיסטוריה היהודית (שנגעה, כאמור, לכל היהודים כולל האתיאיסטים שבהם).

היה דבר אחד שתמיד היה ברור לנו:  שורש אמונת התורה הוא בקריאה המגיעה מהאל אל האדם בעוד שבתודעה הפגאנית האדם הוא זה שמחפש את אלוהיו. בסיס הזהות העברית היה בסיס מקראי, המכיר את העולם כנברא על ידי בורא שהתגלה כאלוהי ישראל. ידעתי אמנם, שהנוצרים והמוסלמים טוענים לקשר עם אלוהי ישראל אך הבנתי עד מהרה שמדובר  בשני מקרים יוצאי דופן במובן זה שהם קיבלו על עצמם את אלוהי ישראל אך דחו את היהודים. בעינינו נחשבו המוסלמים למונותיאיסטים כיוון שבפולחנם לא נכחו צלמים ותמונות. ידענו שהם היו בנים למשפחת אברהם בעוד שהנוצרים נחשבו בעינינו כפגאנים שלא השתחררו עדיין לחלוטין ממערכת האמונות והמושגים הפגאנית.

המפגש עם העולם המוסלמי גילה לעינינו מערכת מבוססת ועקבית של אמונה שהיה בה משהו טבעי. המפגש עם העולם הנוצרי עבורנו, יהודים אלג'ירים, היה גילוי של עולם אקזוטי, זר ומוזר: אירופאים המדברים על המקרא אך מחזיקים במנהגים שנראו לנו כעבודה זרה. עולמם הרוחני של הנוצרים לעולם נראה לי סתום, מכיוון שלמרות  שהותי הארוכה באירופה, גדלתי בנוף תרבותי יהודי- מוסלמי. בעיני, יש באסלאם משהו טבעי: המחלוקת שלנו איתו הינה מחלוקת בין קרובים. הדתיות הנוצרית לעומת זאת, תראה לי תמיד כמלאכותית לחלוטין.

עבור ישראל, מדובר בהתגלות של האל לבני האדם, והדרך היהודית היא הבעת הנאמנות להתגלות זו. אצל אומות העולם, המדובר בחיפוש תרבותי, רוחני, אחר משמעות העולם, הנפגש עם רעיון האל והופך אותו לדת עם תפישה כזו או אחרת. מאז ילדותנו הורגלנו לתפוש זאת כפגאניות.

גלות אשכנז מורכבת ברובה מצאצאי גולי בית ראשון שלא חזרו לארץ ישראל בשיבת ציון בימי הבית השני. כתוצאה מכך, מושרשת בתודעתם חווייתו של עם לפני חזרתו מהגלות. לעומתם, הספרדים חזרו מגלות בבל, והם צאצאים לגולי בית שני. מייד כששמענו אודות הדגל הכחול לבן, שירת התקווה, וקבוצת הכדורגל הישראלית ראינו בהם מייד סימני גאולה לאומית והטמענו אותם בטבעיות בקהילה.

העולם הספרדי, שהתפתח בין תרבויות אסלאמיות, לא חי במתח רוחני מתמיד עם עולם המאמינים שסביבו שכן אלו מעולם לא ניסו לגזול את זהותנו ולטעון שהם ישראל האמיתי. מכיוון שכך, התנהלו היחסים עימם ברובד הדתי על מי מנוחות. נכון שהאסלאם השפיל את מעמדם הפוליטי של היהודים אך זוהי סוגיה נפרדת. בעולם האשכנזי המצב שונה לחלוטין. החיים לאורך דורות במפגש עם הנצרות המעמידה עצמה כישראל האמיתי, הצליח לקעקע אפילו את ביטחונם של ישראל בצדקת דרכם ובזהותם. עבור יהודי ממוצא ספרדי, הרעיון שהנצרות היא ישראל האמיתי הינה לכל היותר מגוחכת.

הייתה זו וודאות גוברת והולכת עבורי שיהיה זה שיגעון לא להצטרף לייעוד משותף זה של העם היהודי, לתקווה המשיחית שהפכה למציאות. באשר לשאלה מדוע הייתי דווקא אני זה שעבר את התהליכים האלו ולא יהודים אחרים שגדלו באלג'יריה ושנסיבות הקיום שלהם היו פחות או יותר זהות לשלי  –  האם מדובר פשוט בחסד עליון? האם מדובר בזכות אבות? האם היה זה תודות למזל שעזר לי לפגוש מורי דרך שהציבו אותי על השביל הנכון? האם מדובר בייעוד אישי שיישאר לעולם מסתורי עבורי?

יהודי מסורתי מכיר את עצמו כחלק משרשרת בלתי פוסקת וכחלק מתמונה כוללת יותר. תהליך זה של גלגול זהות עבר עלי כסיפור אישי, אך מהווה בעת ובעונה אחת גם מקרה פרטי של תהליך כלל ישראלי שהתרחש בדור התקומה.